עננים מתקדרים מעל שמי אירופה

משבר חובות המדינות, עליו כתבתי בחודש יולי האחרון , מציב סימני שאלה רבים ביחס לתוואי שבו צועדת יבשת אירופה והכלכלה הגולבלית בכלל. ביחס לאירופה, שאלת פתרון משבר החובות של המדינות נקשרת באחרונה בשאלות לגבי עתיד האיחוד המוניטארי ביבשת .

לפני כשנתיים ביקרתי ב- ECB (הבנק המרכזי האירופאי). באחת מארוחות הצהריים העליתי בפני מארחיי שאלה בנוגע לקביעת הריבית ויעד האינפלציה ברמה הכלל אירופאית. בפרט עניין אותי לשמוע את דעתם באשר למידת האפקטיביות של ניהול מדיניות מרכזית בקרב מדינות שעשויות להיות מאוד שונות בפרמטרים החברתיים-כלכליים שלהן. הסכמנו בינינו שמדיניות כזאת יכולה להצליח בטווח הארוך בהתקיים תנאי הכרחי מרכזי, והוא: התכנסות בפועל של המדינות לשיווי משקל שבו התנאים הבסיסיים בין המדינות דומים – התכנסות שמחייבת תנועה חופשית של עבודה, הון, סחורות ושירותים בין השווקים השונים ביבשת. לשאלתי האם באמת עובדים מיוון ואיטליה יעברו לחיות בגרמניה משום ששם יש עבודה ומשלמים שכר גבוה יותר, התשובה שלהם הייתה יותר מספקנית.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעוררה אצלי התהייה האם האיחוד המוניטארי באירופה הוא בר קיימא? נזכרתי שוב בשיחה ההיא לפני כחודשיים, כאשר בפגישה עם אחד מעמיתי התחלנו לדבר על הסיכוי של האיחוד המוניטארי לשרוד את המשבר הנוכחי. דיברנו על מאזן החובות ביבשת ועל התפתחויות במאזני הסחורות והשירותים בין המדינות ובמיוחד על הסיבות האפשריות למוטיבציה החזקה של גרמניה לשמור על האיחוד. לאחר אותה פגישה הלכתי לבדוק נתונים מסויימים על אירופה, אותם אציג בהמשך, ואשר לאחריהם התחזקה בי עוד יותר התובנה שמאוד ייתכן ואין קיימות ארוכת טווח לאיחוד המוניטארי.

האם עננים של פירוק האיחוד המוניטארי מתקדרים מעל שמי אירופה? האם תהליך כזה הוא בהכרח רע לכלכלה האירופאית והעולמית? ואם יהיה פירוק, מי ייצא ומי יישאר?

מי הרוויח ומי הפסיד מאז האיחוד המוניטארי בינואר 1999

התוצר המקומי הגולמי לנפש הוא מדד מקובל להתפתחות הכלכלית של משק . אם כך, זיהוי של פערים בין התמ"ג לנפש לפני ואחרי האיחוד המוניטארי עשוי להוות אינדיקאטור ראשון לשאלה מי הרוויח ומי הפסיד לאחר האיחוד המוניטארי? האם המרוויחים הם אלה שנלחמים על שימור האיחוד המוניטארי והאם המפסידים הם אלה שכורעים תחת נטל חובות מאיים? בואו נראה........

מבין 12 המדינות שנבדקו (11 המדינות שהקימו את הגוש ב- 1999 + יוון שהצטרפה ב- 2001) , המדינות שהרוויחו לאחר האיחוד (התמ"ג לנפש לאחר האיחוד צומח מהר יותר מאשר לפניו – חץ ירוק כלפי מעלה באיור) הן גרמניה, בלגיה, צרפת, לוקסמבורג, הולנד ואוסטריה (בהמשך נכנה אותן "המדינות המרוויחות") בעוד הצמיחה הממוצעת לנפש באירלנד, יוון, ספרד, איטליה, פורטוגל ופינלנד פחתה לאחר הצטרפותן לאיחוד (בהמשך – "המדינות המפסידות") . רגע, זה נשמע מוכר – מדינות ה- PIIGS .......... אבל איך האטה בקצב הצמיחה הכלכלית קשורה להתפתחות בעיית חוב במדינות המפסידות? הרי על פי הסטטיסטיקה הרשמית של אותן מדינות הן המשיכו לצמוח – רק בקצב איטי יותר. עוד מעט אגיע לזה. אבל לפני כן, בואו ננסה להעמיד במבחן את הנחת הבסיס שעליה הסכמתי עם עמיתי מה- ECB (בתחילת המאמר) בנוגע להתכנסות תנאי הבסיס של מדינות הגוש. לשם כך בחנתי שני אינדיקאטורים מרכזיים – שיעור האבטלה וקצב האינפלציה במדינות הגוש.

שיעור האבטלה במדינות הגוש – התכנסות והתבדרות

הנתונים של מדינות הגוש מלמדים אותנו ששיעור האבטלה במדינות המפסידות (הקו האדום הבולט באיור) הלכו והתכנסו לשיעור האבטלה של המדינות המרוויחות (הקו הירוק), וזאת עד להתפרצות המשבר הגלובלי של 2007.

עם זאת, מגמת ההתכנסות לשיעור האבטלה של המדינות הרוויחות החלה עוד הרבה לפני ההצטרפות לאיחוד המוניטארי ועם פרוץ המשבר הגלובאלי שיעור האבטלה של המדינות המפסידות עלה בחדות בעוד שיעור האבטלה של המדינות המרוויחות נע ביציבות סביב 6% לערך, לאורך כל התקופה. האם המדינית המוניטארית האחידה הועילה בתקופה אחת (99- 2006) והזיקה באחרת (מ- 2007)? או שאולי יש כאן גורם מתווך אחר שפועל?

כאמור, בדקתי אינדיקאטור נוסף לצורך העמדת המערכת האירופאית במבחן ההתכנסות לתנאי יסוד דומים – שיעור האינפלציה במדינות השונות.

שיעור האינפלציה במדינות הגוש – האם יש קשר בין צמיחה לאינפלציה?

היעד של ה- ECB הוא ששיעור האינפלציה הממוצע בגוש האירו (Harmonised Index of Consumer Prices (HICP)) לא יעלה על 2% לשנה. במצב של התכנסות תנאי יסוד בסיסיים, בוודאי שהיינו מצפים ששיעור האינפלציה במדינות הגוש יתכנס לרמה דומה, קרוב אבל מתחת ליעד של ה- ECB. הציפייה להתכנסות כזאת, למשל בהשוואה לשיעור האבטלה, מתחזקת משני טעמים: האחד, מן הטעם הפשוט שזה יעד המדיניות של ה- ECB. והשני, מן הטעם שרמות המחירים צפויות להתכנס במצב של שוק פתוח ומטבע אחיד.

מפתיע אם כן לגלות שהדברים אינם כה ברורים. ראשית, לאורך השנים שלאחר האיחוד יש שונות רבה בשיעורי האינפלציה השנתיים בין מדינות הגוש. ושנית, השונות היא גם סביב רמת היעד, כאשר מבין המדינות המרוויחות, לגרמניה, צרפת ואוסטריה אינפלציה נמוכה מהיעד בעוד שבמדינות המפסידות נמצאות יוון, ספרד, אירלנד ופורטוגל עם שיעורי אינפלציה גבוהים יחסית.

זה קצת מוזר – מדינות שצומחות מהר לאחר האיחוד ניהנות מיציבות תעסוקתית ויציבות מחירים בעוד שמדינות שצומחות לאט יותר לאחר האיחוד, סובלות מאי יציבות תעסוקתית ושיעורי אינפלציה גבוהים יחסית. אז מה קורה כאן, והאם ניתן לקשור את זה לאיחוד המוניטארי עצמו?

שוק אירופי סגור

משבר החובות באירופה חשף שתי עובדות מרכזיות: האחת, שבעיית החוב איננה נחלת הכלל אלא מתרכזת במספר מדינות אשר אנו כבר מכירים בכינוי "המדינות המפסידות". השנייה, שמרבית המימון של החובות למדינות הגוש הגיע מתוך בנקים ב"מדינות המרוויחות" בגוש (בנקים גרמנים שמלווים לממשלת יוון, בנקים צרפתים המלווים לממשלת איטליה וכד'). מהו, אם כן, החוט המקשר בין הדברים? המשק האירופאי בכלל ומדינות גוש האירו בפרט הנו משק סגור יחסית. המשמעות היא שרוב הסחר בין מדינות מתרחש בתוך הגוש ולא בינו ובין העולם שמחוץ לגוש. במצב כזה, אם מדינה אחת צוברת עודף והשנייה צוברת חוב, הגורם המקשר הנגדי יהיה חוסר איזון במאזן התשלומים. כמו שאומרים – תמונה אחת שווה אלף מלים.....

הסיפור של אירופה או מדוע האיחוד המוניטארי הנוכחי איננו בר קיימא?

התוצאה המיידית הראשונה של כניסה לאיחוד המוניטארי הייתה מעבר של כל המדינות למטבע אחיד. לעיתים שוכחים אבל המעבר למבטע אחיד ביטל דה פקטו את שוק מטבע החוץ הפנים אירופי. יש לזכור ששערי החליפין בין מטבעות נועדו לאזן בין עודפי ביקוש והיצע של מטבע חוץ בכל מדינה – עודפים שנגזרים בטווח הארוך מהעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים.

במדינה בה מתקיים לאורך זמן עודף בחשבון השוטף (כמו בישראל בשנים האחרונות ועד לאחרונה), נוצר עודף מט"ח אשר גורם ללחצי ייסוף של המטבע המקומי. התחזקות המטבע המקומי מקטין את כדאיות הייצוא ומגדיל את כדאיות הייבוא למדינה (בהנחה שכל יתר התנאים שווים), בתהליך שבתורו מחליש את לחצי הייסוף, וחוזר חלילה.

מה קרה באירופה? האיחוד המוניטארי ביטל את מנגנון שער החליפין. המשמעות היא שמדינות עם עודף סחר יכולות להמשיך ולהגדיל את עודף הסחר מבלי שתהיה לכך השפעה על הערך היחסי של המטבע המקומי ולכן על כדאיות הייצוא מהן! ומנגד, מדינות עם גירעון בסחר החוץ שלהן לא יחוו פיחות של ערך המטבע המקומי, פיחות אשר שוחק את כוח הקנייה שלהן מחו"ל. היעדרו של מנגנון כזה בעולם כלכלי שמכיל חוסר אחידות בסיסי בין הכלכלות שפועלות בו, מביא לעיוות מתמשך שבה לידי ביטוי בגידול בעודף בחלק מהמדינות לעומת גידול בגירעון במדינות אחרות – כפי שראינו היטב באיור האחרון. כך יכלו היוונים, האיטלקים, הספרדים, האירים והפורטוגלים לנהוג כאילו יש להם מטבע חזק ולהגדיל את הצריכה המקומית וזאת למרות שהלכו וצברו גירעון פיננסי.

מהצד השני - גרמניה, שהיא ללא ספק הנהנית העיקרית מהאיחוד המוניטארי.

לאורך זמן, עודפים וגירעונות במאזן התשלומים נוצרים בשל יתרונות יחסיים של המדינות. נדמה לי שהתמונה האירופית המוצגת כאן משקפת "מצב טבע" בו לכלכלות כמו גרמניה, הולנד ואוסטריה יש יתרונות יחסיים במוצרים ושירותים בעלי ערך מוסף גבוה יחסית לכלכלות האחרות (לדוגמא - ייצוא של מכוניות BMW מגרמניה מול יבוא שירותי תיירות מאיטליה). מכיוון שזה "מצב הטבע", הוא מכיל בתוכו מרכיב בסיסי של חוסר איזון ויכולת התכנסות ומהווה גורם מתמיד של אי יציבות של הגוש. כלומר – גם אם ימצאו פתרון באמצעות מחיקת חובות, העברות חד צדדיות, הקלות ועוד, מכיוון שכל אלה לא יפתרו את חוסר האיזון הבסיסי בין הכלכלות באירופה, יש לצפות שבתוך כמה שנים נחזור למצב שיש לנו היום. המסקנה שלי היא שמדובר בשיווי משקל לא יציב בטווח הארוך.

איך ניתן לייצב את הגוש בטווח הארוך ?

ההערכה שלי שהדבר בר השגה, אבל בתנאי שהגוש יתארגן מחדש בהרכב אשר מבטא יתר דמיוןבתנאי הבסיס בין המדינות . כך, על פי ביצועי העשור הראשון של הגוש, נדמה שיוון, ספרד, פורטוגל ואפילו איטליה, היה מוטב להן ולכלכלה הגלובאלית, אילו לא היו נכנסות לתוך גוש האירו. מכיוון שההסתכלות צריכה להיות ארוכת טווח אל תוך העתיד – ההערכה שלי שבניית תהליך מתוכנן וארוך טווח של יציאת מדינות אלה (או חלקן) מהגוש יכולה להתבצע ללא זעזועים משמעותיים (גיבוש האיחוד המוניטארי התבצע על פני תקופה של למעלה מ- 5 שנים).

האם גיבוש כללים פיסקאליים אחידים, אכיפה וניהול מרכזי של המדינוית הכלכלית, יכול להוות פתרון יציב לאורך זמן? אני מתקשה להאמין בכך, בדיוק מהסיבה שהאיחוד המוניטארי לא הצליח. המדינות החברות בגוש שונות מדי, בעלות תרבות, שפה והיסטוריה משהלן ולכן קשה לראות כיצד ניהול מרכזי של כלכלת הגוש יכולה להתגבר על הבדלים אלה.

וקטנה לסיום – הבנק המרכזי של אירופה ממוקם בפרנקפורט, גרמניה. כשהקימו את הארגון הוחלט שהעובדים והמנהלים בו יגיעו מכל המדינות החברות באיחוד המוניטארי. מייד התעוררה בעיה – באיזו שפה ידברו? שפת הדיבור היא נושא רגיש באירופה ולכן הוחלט על נייטרליות בשפה. וכך נקבע שהשפה הרשמית של ה- ECB היא אנגלית (אגב – אנגליה איננה חברה בגוש!). המשמעות היא שבבנק המרכזי של אירופה, אחד הארגונים החשובים ביותר בכלכלה עולמית, מדברים וכותבים בשפה שאיננה שפת האם של כמעט כל העובדים והמנהלים בבנק......

בתקווה לעולם טוב ויציב יותר 


 צחי פרנקוביץ

העם רוצה צדק חברתי - הרצאה לתלמידים

המאבק החברתי של קיץ 2011 עבר לשלב השלישי שלו – לדיון ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, וזאת לאחר שלב המחאה ושלב הועדה (טרכטנברג). התחושה הכללית היא שעכשיו מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לפעול ולבצע שינויים בכיוון שאליו מכוונת המחאה החברתית.

בהרצאה שלי אתייחס לשני היבטים עיקריים הקשורים לתהליך שעוברת החברה בישראל:
 1. ראשית אתייחס לדרך להשגת השינוי כפי שנצפתה עד עתה והדילמות העולות ממנה.
 2. ולאחר מכן אתייחס למספר עקרונות שלדעתי חשוב להגן עליהם כשמדברים על פתרונות.

לפני שאתחיל, אני חייב להתייחס לתגובות של גופי המחאה ויועציהם מייד עם פרסום דו"ח ועדת טרכטנברג לפני כשבוע: בין אם מסכימים ובין אם מתנגדים לועדת טרכטנברג ומסקנותיה, ההתנפלות הספונטינית על הועדה מייד עם פרסום המסקנות מעידה על לפחות דבר אחד שהחברה בכללותה, ומנהיגי המחאה בפרט, עדיין לוקים בו – דרך ארץ, פרגון, כבוד והערכה לאנשים שמנסים לתרום ועושים את זה בעבודה מאומצת וקשה.

אני מצפה שהישראלים החדשים ישנו את מנהגם לא רק כאשר הם באים בדרישות למדינה אלא גם כשהם מתייחסים למה שאחרים עושים (או מנסים לעשות) למענם. איפה התודה וההערכה להשקעה והמחויבות של אנשי הצוות שעמלו כדי להגיע למטרה בלתי אפשרית? מדוע ההתנפלות הספונטנית, עוד לפני שקראתם ולמדתם את ההמלצות? המחאה עוסקת בשינוי חברתי אבל מחייבת גם שינוי תרבותי; בתרבות השיח, בסובלנות שלנו כלפי אחרים, בכיבוד דרכם ומאמציהם. כל זה אינו סותר את העובדה שניתן ואף חובה לקרוא את הדו"ח באופן ביקורתי, ללמוד את החומר, לגבש עמדה ואם היא תהיה שונה, להעביר ביקורת עניינית, נוקבת ואפקטיבית.

ועכשיו לנושא עצמו.
( John Stuart Mill (20 May 1806 – 8 May 1873 היה כלכלן ופילוסוף פוליטי בן המאה ה- 19. מסוף המאה ה- 18 עסקו פילוסופים פוליטיים רבים בשאלה כיצד צריכה להיראות מדינת הלאום ומהי שיטת המשטר המתאימה ביותר. הפילוסופים באירופה נשאו עיניים לנעשה בארה"ב ולדמוקרטיה המפתחת שם אבל ההתלבטות הייתה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית העדיפה? John Stuart Mill תמך אף הוא בגישה הפלורליסטית הדמוקרטית אבל הטרידה אותו השאלה הבאה – האם כל אחד, ללא קשר ליכולותיו, השכלתו וניסיונו, יכול וצריך להשפיע באותה מידה? המסקנה שלו הייתה שלמרות שלכולם צריכה להיות זכות ההשפעה, למשכילים ולמנוסים יותר יהיו זכויות הצבעה עדיפות על כל היתר. מדובר בשאלה עמוקה ורצינית באשר לאפשרות שבחירת ההמונים עלולה להיות נחותה באיכותה על בחירה שלוקחת בחשבון את היכולות היחסיות של פרטים שונים בחברה לנתח ולקבל החלטות.

מן העבר השני, בשנת 2004 פרסם James Surowiecki את ספרו " The Wisdom of Crowds: Why the Many Are Smarter Than the Few and How Collective Wisdom Shapes Business, Economies, Societies and Nations. הרעיון המרכזי הוא שצבירת הידע של הקבוצה כולה מובילה להחלטות טובות יותר מכפי שיוכלו להתקבל על ידי יחידים בקבוצה. אם כן, הגישה של "חוכמת ההמונים" נמצאת בעבר השני של תפיסת קבלת ההחלטות בחברה.

 כשחושבים על שתי הגישות הללו, מצד אחד הרעיון שמומחים יודעים יותר טוב מול הרעיון שחוכמת ההמון תביא להחלטות טובות יותר, זה קצת כמו לשים את הדמוקרטיה האתונאית (שבה העם מתכנס בכיכר העיר ומקבל החלטות) מול ועדת המומחים (למשל ועדת טרכטנברג) שמתבקשת להחליט בשביל העם.

 אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה היום היא לא זה ולא זה – בשיטה הנהוגה בישראל מפלגות בוחרות נציגים, אנו בוחרים מפלגות, והנציגים של המפלגות הנבחרות בוחרים ממשלה. הממשלה נועדה למשול עד מערכת הבחירות הבאה בהתאם לפשרה שאליה הגיעו נציגי המפלגות המרכיבות את הממשלה – פשרה בין מצעי המפלגות השונות. זוהי הכרעה ערכית דה-פקטו של הציבור בישראל. הכרעה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית הרצויה וביחס לשאלה מהי מערכת הערכים שעל פיה הממשלה הנבחרת צריכה להנהיג אותנו!

 המחאה החברתית בישראל באה מלמטה ומנסה למעשה לחולל שינוי שלא במסגרת ההליך הדמוקרטי הרגיל (אבל אנחנו לא באתונה). מצד שני גם הממשלה שמגיעה לאותן שאלות מלמעלה, מעבירה את ההכרעה למומחים (אבל לא החלטנו על שלטון של מומחים). לכן יש לי בעיה עקרונית עם שתי מגמות במחאה הנוכחית:

1. מצד הציבור – ההימנעות שלהם מלדבר פוליטיקה, כלומר לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי הנהוגים. אני לא מאמין שיש דבר כזה. לדעתי הגישה הזאת מחלישה את העמדה שלהם שכן היא מסתירה את המהות האמיתית – מדובר במאבק פוליטי שנוגע לקשת רחבה של סוגיות, מעבר להיבט החברתי – כלכלי גרידא.
2. מצד הממשלה – שמתחמקת מדיון והכרעה באמצעות הניסיון להעביר את ההחלטה לועדה של מומחים שיחליטו בשבילנו. גם זה לא עקבי עם כללי המשחק הדמוקרטי שאמורים להתקיים כאן. 

נדמה לי שהמציאות המתהווה לאחר הגשת ההמלצות, הגם שמוקדם להסיק מסקנות לגביה, מראה לנו שבסופו של דבר הנטייה של המערכת תהיה להחזיר את הדיון למגרש הפוליטי, שם ראוי לו שיתקיים.

 עכשיו אעבור למספר עקרונות שלדעתי שצריך לוודא את שמירתם כשמתכננים את צעדי השינוי:

1. צדק חברתי הוא צדק לכולם – אסור לשכוח שכוח מניע עיקרי בחברה הם האנשים האיכותיים, היצירתיים, היזמים והמשכילים שתורמים לקידמה הכלכלית חברתית. צדק חברתי זה לתגמל אנשים אלה יותר מאשר אחרים שתורמים פחות. החלוקה חייבת לקחת בחשבון את התרומה. פגיעה בעיקרון הזה בשם ערך תיאורטי של שוויון מוחלט, תפגע בסוף בכולם שכן תפחית את המוטיבציה של המוכשרים ביותר להוביל, לפתח ולייצר!
2. צדק חברתי הוא לא תחנה לתפיסת טרמפים – החברה צריכה לדאוג לחבריה אשר נסיבות חייהם לא אפשרו להם חיים של כבוד, הישגים ושגשוג. אבל צריך להיזהר מהטרמפיסטים – אלה שינסו לתפוס טרמפ וליהנות מהפירות מבלי שעשו מאמץ למצות את ההזדמנות ואת הפוטנציאל שלהם.
3. העוגה מוגבלת ואי אפשר לחלק היום על חשבון העתיד ללא גבול – בסוף מישהו ייקרא לשלם את החשבון. מדינות כמו אירלנד, יוון, ארה"ב, איטליה, ספרד ואחרות גוררות היום את העולם למשבר כלכלי חריף בגלל חוסר אחריות בתחום הזה. לכן צדק חברתי צריך לשאוף להגדלה של סך העוגה הלאומית (כדי שיהיה יותר ממה לחלק) לא פחות מאשר לדאוג לאופן חלוקתה של העוגה שכבר קיימת.
4. אנו חלק מהעולם – אם ניצור כאן מצב שהוא שונה מהותית ממה שקורה בעולם שעמו אנו מתחרים, אנו עלולים לפגוע בכושר התחרות שלנו וכך נוביל להקטנה של סך העוגה הלאומית. צריך להיזהר מכך.
5. בכל שינוי, המיקוד צריך להיות בשיפור האפשרויות של כל פרט בחברה למצות את הפוטנציאל שלו > הכי חשוב זה לעודד ולתמוך בבסיס שכל אחד זכאי לו על מנת למקסם את הסיכויים שלו להגיע הכי רחוק בדרך שבה הוא בחר ללכת.
6. אנו חברה הטרוגנית > לא כל מה שמתאים לי מתאים לחברי. לכן צריך מאוד להיזהר כשמדברים בשם כולם. זה כמעט תמיד לא באמת נכון!
7. ולבסוף – סוף מעשה במחשבה תחילה. לא למהר > צריך לתת לתהליך זמן כדי שלא נתעורר בעוד 5 שנים ונצטער על שלא גילינו סבלנות. 

                                                                                                                                           צחי פרנקוביץ

הרצאה בפני תלמידי החטיבה העליונה בתיכון רבין, מזכרת בתיה - במסגרת ערב דיוני שולחן עגול על המחאה החברתית

הקוטג' של תנובה, Credit Swiss והמשבר הגלובלי

לפני מספר ימים נתקלתי בשאלה במה תנובה שגתה בעניין הקוטג'? השאלה הדהדה במוחי מאז אותה שיחה. התחלתי לחשוב על כך משום שללא ספק תנובה שגתה באופן קשה בעניין הזה. הרי המותג הזה – קוטג' תנובה עם הבית על הגבעה וגג הרעפים האדומים – מייצג כמה מהערכים הכי בסיסיים של הישראלי (חדש וישן). הכמיהה לבית פרטי עם גג רעפים וגינה, הטבע והקשר לאמא אדמה, הצורך להתחבר לשורשים החקלאיים של המדינה, ערך השוויון והסולידריות החברתית (כולם אוכלים את אותו הקוטג') ועוד. אז איך זה שתנובה, שכה השכילה לאורך השנים לפתח את המותג הזה כמשהו הכי בסיסי בתודעת הצרכנים בישראל, שגתה באופן כה גס כשהשליכה את ערכי המותג על מזבח הרווחיות קצרת הטווח?

לפני זמן, כשמניית קרדיט סוויס השיאה לכור רווחים גדולים על הההשקעה במניות הבנק השוויצרי, אני זוכר שקראתי באחד העיתונים הכלכליים שכור ייצרה ערך בהשקעתה במניות הבנק. אני זוכר שהאמירה מאוד הטרידה אותי שכן היה קשה לי לחשוב על איזה ערך בדיוק מדובר? הרי מי שמייצר ערך בקרדיט סוויס זה הבנק עצמו ולא מי שמחזיק במניות שלו. בכלל, האפשרות היחידה "לייצר" ערך מהשקעה פיננסית היא דרך רכישת המניות במחיר שאיננו מייצג את הערך שמייצרת החברה. וזה, על פי ההנחות המקובלות, הנו מצב של סטייה בתפקוד השווקים. אז מקור הערך האפשרי בהשקעתה של כור במניות הבנק הנו בזיהוי של כשל השוק לפני האחרים וביצוע פעולה פיננסית (למשל לקיחת הלוואות) כדי לנצל הזדמנות ולרכוש את המניות במצב הזה. כלומר, כור בעצם נהגה כמשקיע פיננסי אשר מקווה להרוויח מתנודות בשווי הנכסים הפיננסיים שהוא מחזיק.

נדמה כי הרעיון של יצירת ערך דרך פעולות פיננסיות (מינוף, העברות ערך בין משקיעים, ניצול פערי ידע וזמינות מידע, ניצול תנודתיות במחירי נכסים, הנדסה פיננסית ועוד) הפך למרכיב הולך וגדל בכלל הפעילות הכלכלית במשקים המפותחים. הפעולה הפיננסית פשוטה יותר מהפעולה המקבילה לה בשוק הריאלי של הסחורות והשירותים, היא איננה מחייבת עיסוק בשרשרות אספקה, מירוץ טכנולוגי, זיהוי צרכי צרכנים ותחרות עזה על ליבם. יתרה מכך, נדמה כי הפעולה הפיננסית נתפסת כמשהו שניתן לנהל באמצעים מתמטיים וסטטיסטיים, אפילו באמצעות מערכות החלטה ממוחשבות. אין ספק שההתקדמות באמצעי המחשוב ויכולת עיבוד הנתונים תרמו רבות להתפתחות זו.

עדות אחת להתפתחות הזאת ניתן לראות במשקל של הסקטור הפיננסי בסך הפעילות הכלכלית בארה"ב למשל. מאז 1979 עלה בהתמדה החלק של הסקטור הפיננסי בתוצר האמריקאי מכ- 5.2% לכ- 9% ב- 2010.

מצד אחד, צפוי היה שמשקלו של הסקטור הפיננסי בתוצר יגדל וזאת משום שהגדלת התחכום של הכלים והשווקים הפיננסיים הובילה במקרים רבים את ההתפתחות של הכלכלה הריאלית (למשל דרך הנגישות הגבוהה יותר למקורות מימון, מגוון הכלים להקצאה מחדש של סיכונים וכד'). אבל מצד שני יש לשאול האם התפתחות זו בהכרח עקבית עם הכפלה של משקל הסקטור בכלכלה בתוך 3 עשורים? ואם אין זה כך, האם אותו רכיב עודף של פעילות פיננסית בכלכלה מהווה גורם בלתי מייצב בצמיחה בת הקיימא של המדינות המפותחות? נדמה לי שהגרף למעלה, ובעיקר התנודות הגדולות במשקל הסקטור בכלכלה האמריקאית בשני המשברים של העשור הקודם (בועת הדוט קום ובועת הנדל"ן) מרמזים על כך שהסקטור הפיננסי אכן מכיל בתוכו רכיב עודף של פעילות שאיננה עקבית עם ההתפתחות של הכלכלה הריאלית שעומדת מולו ולכן מהווה גורם ארוך טווח לאי יציבות כלכלית.

אבל איך כל זה קשור לטעות של תנובה?

במרץ 2007 אישרה ועידת תנובה את העברת השליטה בחברה לקרן ההשקעות אייפקס תמורת כמיליארד $. קרן אייפקס (Apax Partners) היא קרן השקעות בריטית המשקיעה בכל העולם וגם בישראל (אחזקותיה הבולטות כיום בישראל הן תנובה ופסגות). באתר הקרן מתוארת המטרה שלשמה היא פועלת, כדלקמן:

"Releasing potential is at the heart of everything we do. Whether it's identifying potential investments, growing our portfolio companies or realising their value at the right time, our strategy is geared to releasing potential".

להבנתי, הרעיון של הקרן הוא לזהות חברות בהן יש פוטנציאל רווח בלתי ממומש, לבצע בחברות את השינויים הנדרשים כך שהערך החבוי ייחשף ואז לממש את ההשקעה ברווח משמעותי לקרן.

סיימון סניק (Simon Sinek, Strat with Why ) טוען בספרו שההצלחה של ארגונים מצליחים רבים נובעת מההבנה של אותם ארגונים שהצרכנים קונים את מוצריהם בשל זהות ערכית בין הצרכן לבין החברה, זהות אותה ניתן לתמצת במשפט הבא:

"People don’t buy what you do; they buy WHY you do what you do".

כלומר – ההחלטה של הצרכן נובעת מזהות ערכית ביחס לשאלה מדוע החברה עושה את מה שהיא עושה ולא מזהות ערכית ביחס לשאלה מה החברה עושה או איך היא עושה זאת.

אבל ברור שאם אלה הם פני הדברים, לא יכול להיות שצרכני הקוטג' של תנובה יזדהו עם הערכים והמטרות של קרן אייפקס. ובכלל, נדמה לי שהגדרת המטרה במונחים של רווח כספי עומדת בסתירה לערכים שעימם יכולים צרכנים להיזדהות.

אם כך, האם הטעות של תנובה הייתה בכך שדרך העלאת מחיר הגבינה היא בעצם העבירה לצרכנים מסר שלפיו הסיבה (ה- WHY) לכך שתנובה מייצרת הקוטג' היא למקסם את הרווחים שלה ולא בגלל שהיא מעוניינת, למשל, לשפר את בריאותם, איכות חייהם והתפתחותם? האם דרך מדיניות המחירים החדשה, תנובה הפכה (בתודעת הצרכנים) מחברה שמספקת מוצרי מזון בסיסיים לכל העם (ערכי שוויון) לחברה שמטרתה הפקת רווח פיננסי מהיר (עם ההקשרים השליליים של קיטוב חברתי)? האם, בתודעת הצרכנים, תנובה הפכה מחברה של רפתנים וחלבנים לחברה של אנשי פיננסים?

האם הכשלון של תנובה באירוע הקוטג' נובע מהתמקדות יתר בשורת הרווח התחתונה בשל מעבר ערכי מארגון יצרני (חשוב לנו מה המוצר שלנו מספק לצרכן) לארגון שמנוהל במיקוד פיננסי (חשוב לנו כמה רווחי לנו המוצר)?

והאם מקרי המיקרו כדוגמאת תנובה (קוטג') וכור (קרדיט סוויס) הם רק בבואה של מגמה גלובלית לכיוון עודף פעולה בתווך הפיננסי, עודף אמונה בשווקים ובשיטות פיננסיות ועודף פיננסיזציה בניהול תאגידים ריאליים?

צחי פרנקוביץ

אני ממליץ לראות את ההרצאה של סיימון סניק ב-  http://www.ted.com/speakers/simon_sinek.htm

ישראל , טורקיה והכבוד של פריצי

ההתרחשויות האחרונות בין ישראל לטורקיה הזכירו לי את הסרט "הכבוד של פריצי". במהלך הסרט, שבו שני רוצחים שכירים נשכרים לרצוח אחד את השני ובמקום זאת מתאהבים, אומר צ'רלי פרטנה (ג'ק ניקולסון) את המשפט האלמותי הבא:

Marxie Heller so fuckin' smart, how come he's so fuckin' dead? 

נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת. 

שבת שלום!

צחי פרנקוביץ

זאת לא הטכנולוגיה – על Apple בעקבות פרישתו של סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס הודיע על פרישתו מתפקיד המנכ"ל של אפל. הפרישה היא על רקע מצער של בעיות רפאויות (נאחל לו מכאן החלמה מלאה ואריכות ימים) אבל נותנת לי הזמנות לעשות משהו שכבר הרבה זמן רציתי לעשות - לכתוב על החברה הזאת כמה דברים.

אם הייתי מתבקש למנות את החברות הנערצות עליי ביותר בעולם, אין לי בכלל ספק שאפל וגוגל היו מתחרות על המקום הראשון ברשימה הזאת. וכדאי מייד להדגיש – הסיבה לכך איננה ביצועי המניות של חברות אלה בשנים האחרונות או אפילו רמת המכירות והרווחיות שלהן. מבחינתי אלה הן רק תוצאות צפויות של משהו הרבה יותר עמוק, שהוא הוא הדבר שאני באמת מעריך.

אפל היא חברת טכנולוגיה. היא מייצרת מחשבי PC, מחשבים ניידים, מכשירי פנאי ניידים וטלפונים סלולריים. אבל יש הרבה חברות טכנולוגיה אחרות – בוודאי בתחום שבו אפל מתמחה. אז מה עושה את אפל לכל כך מצליחה?

כמובן שלאפל יש את סטיס ג'ובס אבל זה קל מדי – סטיב ג'ובס גרם לחברה הזאת להיות משהו אחר וטוב יותר מהמתחרים. מהו אם כן הדבר הזה? התשובה לשאלה הזאת טמונה לדעתי בתובנה מאוד עמוקה של החברה ביחס לשוק הצרכנים שאליו היא פונה. כדי להסביר זאת נחזור להתפלגות הצרכנים בעת אימוץ מוצר חדש (איור משמאל). כדי להחדיר באופן משמעותי מוצר חדש לשוק הצרכני, המוצר חייב להגיע במהירות לרוב המקדים.

בתחום הטכנולוגיה, בו לגרסה של מוצר (iPhone 3,4,5) אורך "חיי מדף" ממוצע של בערך שנה ופיתוחו דורש השקעה רבה במו"פ, החשיבות להגיע לרוב המקדים אף מתעצמת! זה במיוחד חשוב שכן היכולת של מתחרים לחקות חדשנות היא גבוהה יחסית – במיוחד בסביבה בה הטכנולוגיה הבסיסית היא די סטנדרטית. הרוב המקדים מוכן לאמץ מוצר חדש לפני האדם הממוצע אבל לא להיות מוביל ולכן הם ימתינו לאימוץ המוצר על ידי המאמצים החדשים. אז איך מגיעים אליהם בדילוג כך שתוך פרק זמן קצר ביותר יסכימו לרכוש את המוצר החדשני?

הסיפור של אפל על האופן שבו היא פיצחה את החידה הזאת הזכיר לי משהו שקראתי פעם על קפיצה פרדיגמטית של מוצר שונה לגמרי. במאה ה- 19 רוב האנשים השתמשו בעט נובע. עט נובע חייב אותך "להתעסק" בטכנולוגיה של העט ולהבין איך הוא פועל וזאת אך ורק כדי לבצע אתו את משימת הכתיבה. ואז הגיע העט הכדורי. עכשיו הטכנולוגיה עברה לרקע ולא צריך עוד להכיר ולהבין את המכניקה של פעולת העט כדי להשתמש בו.

אני כותב את הדברים מדבלין. השתתפתי כאן בכנס בינלאומי בתחום הסטטיסטיקה. סטטיסטיקאים, שמרביתם למעשה מתמטיקאים יישומיים, אוהבים מאוד את "הטכנולוגיה" שבה הם משתמשים. וכך, יכולתי בכנס לשבת בהרצאה על תהליכים דינאמיים והתכונות הסטטיסטיות שלהם (הרבה מתמטיקה – אחסוך לכם את הפרטים.....) ויישומם בהבנה של תופעות במציאות (למשל – בהערכת שווי של נגזרים פיננסיים). אז איך זה מתקשר לאפל אתם שואלים?

ובכן – היו שני סוגים של מרצים. בקצה האחד אתם יכולים לדמיין בחור צרפתי (מקרה אמיתי) שמדבר אנגלית במבטא כבד ביותר ומציג במסגרת הרצאה של חצי שעה תיזה שלמה הכוללת משפטים, הוכחות ושיטות מתמטיות שתכליתן לאפיין תהליכים שונים בחיי מחיר של נכס פיננסי. הבחור כל כך אוהב את הטכניקה שהוא פיתח עד אשר קשה ממש עד הסוף להבין לאן הוא חותר ומה התכלית? רק אם אתה מאוד אוהב טכניקות מתמטיות כאלה או שאתה בעצמך "יצרן" של טכניקות כאלה, רק אז תוכל להתחבר באמת ל"מוצר" שהמרצה הציע לנו. בקצה השני נמצא הקנדי אשר מציע תובנות חדשות על שיטות מדידה והערכה של Well Being. גם המחקר שלו מתבסס על שיטות כמותיות וסטטיסטיות מתקדמות ביותר, אבל הוא מבין שאלה הם האמצעים ולא המטרה, ו"המוצר" שלו הוא התשובה לשאלה מהם מדדים טובים למדידת רמת ה- Well Being בחברה (society לא company)?

במקרה הראשון רק פלח קטן באוכלוסיה (גם בכנס של אנשים שעוסקים בתחום!) ירצה בכלל להתמודד עם המוצר בעוד שבמקרה השני המרצה בקלות מגיע עם המוצר שלו לקהל הרבה יותר רחב, ובאותו פרק זמן (הרצאה של חצי שעה).

בשנות ה- 90 משל ה- PC בעולם המחשוב האישי. הטלפונים הניידים היו עדיין בתחילת הדרך ומכשירי המוסיקה הניידים רק החלו לצוץ. וכך, עולם ה- PC התחלק בין אלה שמבינים בטכנולוגיה (היינו בודקים מהירות מעבד, זכרון, נפח דיסק, סוג של כרטיס מסך ועוד ועוד) וקנו את המחשבים החדשים ביותר שיצאו לשוק (חדשנים ומאמצים חדשים - עד 18% מאוכלוסיית המשתמשים הפוטנצאליים) ואלה שהשתמשו תמיד במכשירים מיושנים וחלשים יותר שמכרו להם ביחס נמוך של ביצועים לשקל כי הם פחדו או לא רצו בכלל להיכנס לכל השאלות הטכנולוגיות הללו. וכך גם עם התכנה שבה השתמשנו: היינו קונים מחשב, מתקינים מערכת הפעלה, מתקינים תכנות עיבוד תמלילים, גיליון אלקטרוני ועוד. ואחרי שהתקנו את התכנה (שלב שלבדו חייב אותנו להיות חצי מהנדסי מחשבים) היה השלב של ללמוד להשתמש ולהפעיל את התכנה. בקיצור – יום לימודים ארוך........

ואז באה אפל והבינה שכדי לפרוץ במהירות עם מוצר טכנולוגי לפלח רחב בהרבה של צרכנים, הם חייבים להחביא את הטכנולוגיה – בדיוק כמו במקרה של העט הנובע. ועוד יותר מכך, לא רק שאתה לא צריך להיות חצי מהנדס מחשבים יותר, למעשה אתה בכלל לא מתעניין לדעת שהמוצר שאתה משתמש בו הוא טכנולוגי – מבחינתך זה בסך הכל ממשק משתמש. לחץ על הכפתור, תפעיל את האפליקציה וזהו! ולמי אכפת שאפל היא גם חברת חומרה וגם חברת תכנה. מבחינת הצרכן אפל היא חברה שמספקת חווית משתמש, ולא אכפת לו למשתמש, איך היא עושה את זה.

התפיסה הזאת עד כדי כך הצליחה לאפל שבשלב מסוים היא ויתרה למעשה על היותה חברה טכנולוגית ועברה להשתמש בפלטפורמות של יצרנים אחרים. היום מחשבי ה- PC של אפל מתבססים על טכנולוגיה של אינטל – בדיוק כמו המחשבים של הרבה יצרנים אחרים בתחום. אלא שבמקרה של אפל, מאחר והמוצרים שלה נתפסים כחבילה אחת של חווית משתמש, השינוי הזה לא היה בעל משמעות כלשהיא לצרכנים.

במכשירי ה- iPod/Phone/Pad של החברה היא ביצעה קפיצה נוספת – עכשיו לא רק שחוויית המתשמש הפכה לדבר היחיד במוצר, והצרכן לא היה צריך לחשוש עוד מהטכנולוגיה (את מי היא מעניינת?), עכשיו גם כמות האופציות הצטמצמה – אתה קונה iPad וכל מה שאתה יכול להחליט עליו זה על גודל הזיכרון וסוג הקישוריות (וגם זה ייעלם בקרוב לדעתי). תיכנס לחנות ותוריד אחד מהמדף – בלי להתלבט. גודל מסך? מהירות מעבד? הצרכן ששייך לרוב המקדים ולרוב המאחר לא רוצה להחליט ומעדיף שמישהו אחר יחליט בשבילו. אני מנחש שברגע שאפל תחליט לאחד סופית את פלטפורמת המחשבים הניידים שלה (MacBook ומכשירי ה- iPod/Phone/Pad), כמות אפשרויות הבחירה של החלופות למחשבים הניידים תצטמצם אף היא (וזה יקרה כאשר החברה תחליט שגם מוצרים אלה מיועדים לשוק הרחב). המכשירים ימוזגו לתוך אותו קו קונספטואלי של מכשירים (למשל – במקום MacBook יהיה iPad עם מקלדת נשלפת).

המיזוג של יכולות וטכנולוגיה לתוך תפיסת חווייתית אחת אפשרה לחברה לבצע מהפך מושלם נוסף בעולם המידע – חנות iTunes. מאחר ו- iTunes גובשה כחלק בלתי נפרד מחווית המשתמש, הצרכן לא תפס אותה עוד כאיום על החופש המוחלט להוריד תוכן בחינם מהאינטרנט אלא כתחליף לגיטימי לחופש הזה, ובתשלום! תפיסה זו בצירוף אסטרטגיה נכונה מעולם הקמעונאות (עדיף למכור להרבה צרכנים במעט כסף מאשר למעט בהרבה כסף) הפכה את החנות המקוונת של אפל ליצרן ערך בלתי רגיל לחברה (הן כמקור רווחים והן כגורם בפיתוח נאמנות צרכנית למותג).

כל זה תורגם לתוצאות עסקיות בלתי רגילות. המכירות השנתיות של אפל עלו ב- 2010 על 65 מיליארד $ - למעלה מפי שניים מהמכירות ב- 2008. הרווח התפעולי של החברה (לפני R&D) מעל 31%.

אילו הייתי צריך לנחש אילו יכולות וערכים פנימיים מאפיינים חברה כמו אפל – מהם אותן תכונות שאיפשרו דווקא לה לזהות את הכיוון הנכון – הייתי מהמר על שני דברים מרכזיים:

1. אנשי טכנולוגיה ביצעו קפיצה מחשבתית כדי להבין (בניגוד לצרפתי מהסיפור למעלה) שמה שחשוב זה מה שהצרכן מעריך ולא מה שאיש הטכנולוגיה אוהב!
2. חדשנות ויצירתיות ברמה הגבוהה ביותר אבל בתוך מסגרת מאוד נוקשה ונחושה של ארגון, יעדים ומטרות ברורים.

נדמה לי שזה גם האופן המתאים ביותר לסכם מי הוא סטיב ג'ובס .


צחי פרנקוביץ

צוות רוטשילד

מה הבעיה שלי עם הרעיון בהקמת צוות רוטשילד?

כפי שכתבתי כאן לפני מספר ימים, הסוגיה העיקרית לדעתי היא באי הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. ההכרעה הדמוקרטית בשילוב עם שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, קובעת את אופי הממשלות שנבחרו להוביל את המדינה. ספציפית טענתי במאמר הקודם (״מחאת האוהלים״) שהבחירה הזאת הביאה בעת האחרונה לבחירת ממשלות שמתאפיינות בגישה של תחרות חופשית ונטייה להדגשת האדמה כל פני מפת הערכים (ראו באיור במאמר הקודם).

התגובות שקיבלתי עד כה למאמר חיזקו עוד יותר את הטענה הזאת.

אז מה הבעיה שלי עם הקמת צוות רוטשילד? אין ספק שמדובר בצוות של אנשים סופר מוכשרים ואינטילגנטים. הנקודה היא שזה בכלל לא העניין! ה״עם״ עדיין לא החליט שאת השיטה הדמוקרטית אנחנו צריכים להחליף בצוות של מומחים. לדעתי הרעיון להטיל על מומחים לעצב מחדש את מפת הערכים של המדינה הוא רעיון שסותר את הבסיס לשיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל ועלול להוביל לתוצאות בעייתיות. מדוע?

מכיוון שהבעיה הבסיסית, כפי שאני מזהה אותה, היא בצורך להעמיד מחדש לבחינה והכרעה את סדר העדיפותת הלאומי ורק הכרעה שתתקבל כתוצאה של בחירות דמוקרטיות יש לה סיכוי להתקבל על ידי חלקי הציבור השונים. צוות המומחים, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לתהליך הדמוקרטי.

אז במה הצוות יכול בכל זאת לעסוק? בשאלות טכניות על שיטות מס (מס ישיר או עקיף, מס על הון או על עבודה וכדומה) או שיפור באופרציה ביורוקרטית. אלה נושאיים חשובים ולכלכלנים בצוות תהיה תרומה חשובה להם (למשל, כדי לענות על השאלה כיצד חלופות שונות לשיטת המס ישפיעו על הפעילות הכלכלית במשק). אבל ככל שזה נוגע לשינוי בסדר העדיפות הלאומית, אי אפשר ואסור שזה יעבור מהגוף הנבחר באופן דמוקרטי אל גוף של מומחים. במיוחד כאשר לכולם ברור שאסור בתכלית האיסור להציע פתרונות שמשמעותם הגדלת גירעון הממשלה.

ויש עוד נקודה חשובה ביותר שהייתי רוצה לראות את הצוות עוסק בה: להציע לממשלה סט של יעדים אשר יבטאו טוב יותר את הדברים שחשובים לכלל האוכלוסיה וזאת כמובן בתוך המסגרת הערכית הנוכחית. למשל, כיצד מדיניות הממשלה המכוונת לצמיחה צריכה לקחת בחשבון את חלחול הצמיחה במישרין ובעקיפין על פני כלל האוכלוסיה וזאת מבלי לוותר על העקרון שהשיטה צריכה לעודד על הצלחה, כישרון, תרומה וחלוקה בנטל?

לסיכום: על הצוות להתמקד בהצעות לשיפור אפשרי במסגרת המפה הערכית שעליה הכריע הציבור בבחירות דמוקרטית ולהיזהר מלהחליף את ההכרעה הדמוקרטית בהצעות של מומחים.

אם יש הסכמה על הצורך להכריע שוב ביחס לערכים הבסיסיים שלאורם פועלת המדינה, אנא השאירו זאת לציבור לקבוע בבחירות דמוקרטיות.


צחי פרנקוביץ

 

מחאת האוהלים - סוגיות למחשבה

המחאה החברתית בישראל ("מחאת האוהלים") פרצה במקביל לשתי התפתחויות חשובות – האחת, משבר החובות העולמי ושנייה, ההכרה במדינה הפלסטינית בספטמבר שמעט נשכחה בלהט האירועים וחום הקיץ.

האם יש סיבה כלכלית אובייקטיבית למחאה עכשיו?

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 10 השנים האחרונות ב- 2% בממוצע לשנה . בחלוקה לסעיפי משנה, הסעיף שעלה בשיעור המהיר ביותר ב- 10 השנים האחרונות הוא סעיף המזון ופירות וירקות – 3.5% לשנה. גם אחזקת הדירה עלתה בכ- 3.5% לשנה ואילו מחיר הדיור (עלות הבעלות על הדירה) עלה בכ- 2.6%.

בסל הצריכה הממוצע של משקי הבית בישראל, על פי הלמ"ס, מהווה ההוצאה לדיור (בעלות+אחזקה) כ- 34%. המזון, כולל פירות וירקות, מהווה כ- 17% מההוצאה, תחבורה ותקשורת כ- 20% ועל חינוך ותרבות אנו מוציאים כ-13% מסל ההוצאה שלנו.

שתי תובנות צפות מייד: האחת היא שההוצאה לדיור הנה מרכיב גבוה בהוצאה ולכן טבעי שתעסיק את החברה הישראלית. השנייה, שאפילו כך, עלייה שנתית ממוצעת של כ- 3% לא נשמעת כמו משהו קיצוני.

כמובן שכדי להבין טוב יותר את משמעות עליית המחירים, יש לבדוק מולם את העלייה בשכר וביחד לבחון את השינויים בכוח הקנייה או בעלייה הריאלית של יוקר המחיה.

ב- 10 השנים האחרונות עלה השכר הממוצע בשיעור ממוצע של כ- 1.8% לשנה כך שהשחיקה הריאלית של כוח הקנייה – או העלייה הריאלית של יוקר המחיה, הייתה נמוכה מחצי אחוז לשנה או כ- 5% במצטבר על פני 10 שנים.

אפילו אם נבדוק נתון זה ביחס לעלייה של 3% בעליות הדיור בישראל, נקבל עלייה ריאלית של יוקר מחירי הדיור בשיעור של קצת יותר מ- 1% לשנה בעשור האחרון.

אז נכון, המצב הריאלי של הישראלי הממוצע הורע לאורך השנים אבל לא נראה לי שזאת סיבה חזקה מספיק שתוציא המונים למחאה החברתית דווקא עכשיו.

ואם זאת לא הכלכלה, אולי זאת בכל זאת מחאה פוליטית?

הבחירה הדמוקרטית של החברה הישראלית נעה על שני צירים עיקריים: הציר החברתי כלכלי והציר המדיני ביטחוני. בסיכום קצת פשטני של שני הצירים הללו הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: אדם או אדמה? רווחה או תחרות חופשית?

הבחירה היכן להיות במרחב הערכי היא תוצאה של התהליך הדמוקרטי. התוצאה הזאת מכתיבה סדר עדיפות לאומי בשני ממדים עיקריים הרלוונטים לענייננו:

1. הקצאת המשאבים הלאומיים
2. מידת המעורבות של הממשלה במשק

בשנים האחרונות התוצאה של הבחירה הדמוקרטית בישראל היא ממשלות שנמצאות בדרך כלל באיזור השמאלי התחתון של המפה הערכית בציור. לבחירה זו יש תוצאות מאוד מסוימות בשני המישורים עליהם דיברתי – למשל בהקצאת משאבי המדינה לסוגיות של ביטחון (כמה גדול צריך להיות תקציב הביטחון ולאילו מטרות הוא משמש) ותשתיות לאומיות (היכן משקיעים) או בסוגיות של הפרטה, מדיניות מס ושירותים חברתיים. מכיוון שקודם הראיתי שהנתונים אינם מאששים את ההשערה שהמחאה היא תולדה של עלייה אמיתית ביוקר המחיה בישראל , ייתכן ששורש הבעיה עשוי לנבוע מאי-הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. אם זאת הסיבה, ייתכן וההתעוררות עכשיו נובעת מכך שלקח לציבור זמן להבין ואף להרגיש את המחיר של תוצאת הבחירה הדמוקרטית שהוא עשה בשנים קודמות וההשלכות שלה על סדר העדיפות הלאומי.

תחרות חופשית ואושר האזרחים

אחת השאלות שנמצאות כיום בדיון היא על התחלופה בין חלוקת העושר לבין צמיחה? הביקורת שנשמעת היא שהמיקוד של ממשלות במדדים של צמיחה או צמיחה לנפש, מתעלמת מהסוגיה של חלוקת העושר. כיצד? בואו נבצע תרגיל חשבוני פשוט:

נניח שבשנה מסוימת המשק צמח ב- 20 והצמיחה התחלקה כך: 10 ל- 9 אנשים ועוד 10 לאדם אחד. הצמיחה הממוצעת לנפש הייתה אם כך 2. נבדוק עתה תרחיש אחר: המשק צמח ב- 18 והצמיחה התחלקה כך: 12 ל- 9 אנשים ועוד 6 לאדם אחד. במקרה השני מצבם של 9 אנשים השתפר ב- 20% ואילו מצבו של אדם אחד נשחק ב- 40% והמשק צמח לאט יותר – הצמיחה לנפש הייתה 1.8 בלבד.

באיזה משק סך שביעות הרצון של אזרחי המדינה יהיה גבוה יותר? באיזה משק יש סיכוי גדול יותר למחאה חברתית כללית?

המדיניות שמקדמת תחרות חופשית ומתמקדת במדדים של צמיחה ממוצעת לנפש מייצרת את הקרקע לקיטוב חברתי וזאת מכמה סיבות. לדוגמא:

1. שחרור השוק מכבלי הרגולציה יביאו במשק קטן כמו שלנו לריכוז כוח שוק בידי מעטים וכתוצאה מכך לשחיקה של עודף הצרכן לטובת עודף היצרן תוך הפחתה כוללת ברווחה במשק.
2. מדיניות מס שנועדה לעודד פעילות של הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מס חברות מחייבת מציאת מקורות חליפיים להכנסות המדינה, דבר שיוצר הגדלה של נטל המס על משקי הבית (באמצעות מסים ישירים ועקיפים).
3. מדיניות שמניחה שהסקטור העסקי יעיל מהממשלתי תעביר אליו אמצעים וסמכויות למתן שירותים חברתיים ואחרים שניתנו פעם על ידי הממשלה. במידה ואגב כך מוסר גם הפיקוח על מתן השירותים, השוק החופשי ידחוף את הפירמות למקסם רווח ולא למקסם את הרווחה.

אבל תוצאות אלה, השפעתן ומשמעותן ברורות פחות מהתוצאה הנמדדת על ידי מדד המטרה של צמיחת התמ"ג או צמיחת התמ"ג לנפש.

המסקנה היא שמדיניות ממשלתית ארוכת טווח חייבת לקחת בחשבון גם את ההתפלגות של הצמיחה על פני האוכלוסיה ולא רק את הממוצע של הצמיחה באוכלוסיה וכדי שזה יקרה המדיניות צריכה מראש להציב לעצמה יעדים ולמדוד אותם על פני כל מרחב ההתפלגות של האוכלוסיה במשק. בעולם כיום מדברים על מדידה שהיא הרבה מעבר לצמיחה כלכלית שנמדדת על ידי הסטטיסטיקה של החשבונאות הלאומית. מדברים על מדידה ישירה וקביעת מדיניות ביחס לסוגיות של בריאות, חינוך, ביטחון אישי, חופש פוליטי ועוד. נדמה לי שבעולם המורכב של היום, המעבר למדיניות כזאת הוא בלתי נמנע לאורך זמן.

תחרות חופשית, קרטלים ומונופולים

מדיניות התחרות החופשית הובילה, על פי הטענה המקובלת כיום, לריכוז של כוח בידי מעטים. עוד נמשכת הטענה שריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לעלייה ביוקר המחייה לצרכן הסופי. והמסקנה – צריך לפרק את הקרטלים והמונופולים.

לצערי בעוד החלק הראשון של הטענה יכול להיות נכון, המסקנה איננה בהכרח נגזרת ממנו!
נתחיל מהסוף – כבר הראיתי למעלה שלא נוצרה בישראל בעיית יוקר מחיה בעשור האחרון. המשמעות היא שאם יש בעיית יוקר מחיה, היא איננה תופעה של העת האחרונה. אם כך, לא בטוח שלמונופולים ולקרטלים שהתגבשו כאן בעשור האחרון יש בהכרח יד ברמת יוקר המחייה בישראל. אבל גם אם יש להם השפעה (ובהגדרה יש להם), האם המשמעות היא שיש "לשבור אותם"?

לפני שאמשיך, כדאי לעשות קצת סדר – בעיקר ביחס למושג קרטלים. קרטל מוגדר כשהתארגנות של חברות לצורך תיאום מחירים וכמויות בשוק מסוים. מטרת ההתארגנות היא להגדיל את הרווחיות של החברות על חשבון רווחת הצרכנים. התוצאה של התארגנות כזאת היא הקטנת סך הרווחה במשק ועליית המחיר לצרכן הסופי. יצירת קרטל (או הסדר כובל על פי לשון החוק) היא פעולה אסורה המהווה עבירה פלילית בישראל. לכן, וכדי לסכם נקודה זו, אם מישהו יודע על התארגנות קרטליסטית בישראל – הטיפול בכך צריך להיות במישור של רשויות אכיפת החוק (הרשות להגבלים עסקיים במקרה הזה).

עכשיו בואו נדבר על מונופולים ותחרות בין מעטים (אוליגופולים). אין ספק שמצב שוק בו למעטים יש כוח לקבוע מחירים וכמויות בשוק, הוא מצב בעייתי. במצב כזה בדרך כלל הפירמות, הפועלות למקסם את הרווח שלהן, ינסו להשפיע על המחירים בשוק והתוצאה תהיה עלייה ברווחיות של החברות על חשבון ירידה ברווחת הצרכן וברווחה הכוללת של המשק. אולם, יש גם צד חיובי להיווצרות של מיעוט של שחקנים בשוק מסוים. במקרים בהם הפעולה בשוק מסויים מחייבת השקעה גדולה או קיום של רמה גבוה של הוצאות קבועות אחרות, נוצר יתרון לגודל שמשמעותו – ככל שהיצרן גדול יותר הוא יכול לפעול (פוטנציאלית) ברמת יעילות גבוהה יותר ולכן להיות תחרותי יותר מול (למשל) מתחרים מן החוץ.

בעולם של שווקים גולובליים ומשק פתוח, ובהינתן הגודל (או למעשה הקוטן) של המשק הישראלי, נדמה לי שטבעי לחשוב שיתפתחו כאן מספר קטן של שחקנים בכל שוק וזאת כדי שיוכלו להתחרות עם יצרנים מחו"ל ואף להציע את מוצריהם בשוקי חו"ל.

כלומר – היווצרות של תחרות בין מעטים ואף מונופולים במקרים קיצוניים, היא התפתחות טבעית במשק קטן ופתוח כמו שלנו! אז מה הבעיה? הבעיה היא שמשום מה התחרות בשוק הגלובאלי לא מחלחלת בחזרה לשוק המקומי וכך לשחקנים המקומיים יש כוח שוק עודף במשק. אם כך, צריך לבחון את הפתרון בשני כיוונים:

האחד – לבדוק מה החסמים ליצירת תחרות מבחוץ בשווקים הללו?
השני – להטיל פיקוח על המחירים המקומיים במקומות בהם לא מתאפשרת תחרות מהחוץ.

כלומר – לא לשפוך את התינוק עם המים: למצוא דרך ליהנות מהיתרונות לגודל מבלי לסבול מהחיסרונות של יצירת כוח שוק עודף. ובפירוש לא ללכת אוטומטית ל"פירוק המונופולים והקרטלים".

מחאת האוהלים ומשבר החובות בעולם

החשש המרכזי שלי הוא שהלחץ מהציבור יגרום לקבלת החלטות חפוזות אשר לא יקחו בחשבון את מכלול הסוגיות שעל הפרק וללא שינוי אמיתי בסדר העדיפות הלאומי. המחשבה על האפשרות שניתן להגדיל את העוגה באמצעות הרחבת הגירעון והגדלת החוב הציבורי היא מחשבה מפחידה.

אני חושב שמארגני המחאה מבינים זאת אבל בלחץ הקהל והרצון להראות הישגים הם עלולים להיגרר להצגת דרישות לפתרונות טווח קצר שיעלו לנו ביוקר רב בעתיד!

מצד שני, המשמעות של שינוי חלוקת המשאבים ללא הגדלת סך העוגה הנה שעלול להיווצר במהירות עימות בין דרישות של קבוצות שונות באוכלוסיה. אם מישהו יקבל יותר, מישהו צריך לקבל פחות. ולאן כל זה יוביל אותנו?


צחי פרנקוביץ

חובות לאומיים - ממי עלינו לדאוג

לגמרי במקרה המאמר שפרסמתי אתמול הקדים את המהומה זוטה שהתרחשה היום בשוקי ההון - מדד ת"א 25 "נפל ב- 1.7% ומדד מניות הבנקים נחתך ב- 2.5%" כשהכותרת בדה מרקר היא: "אחד העם מניות הפיננסים צנחו: תחושה שהסיפור באירופה לא נגמר" ו"חששות החוב מפילים את הבורסות באירופה" ועוד ועוד.

מה קרה היום שלא היה ידוע אתמול? האמת, אם אתם שואלים אותי, כלום! כפי שכתבתי אתמול, בעיית החוב היא רחבה ובעלת היקף משמעותי. ושוב אני חוזר - לאו דווקא הסיפור של יוון.

אתמול התמקדתי בתמונה הגולבאלית ובארה"ב, מסיבות מובנות. אבל לנוכח ה"חדשות" מהיום אני חש צורך לשתף אתכם בעוד נתונים. אם כך, מי הן המדינות שמפניהן עלינו באמת לחשוש ברמה הגלובאלית? מי הן המדינות שרמת החוב שלהן בתוספת הגודל היחסי שלהן מסך הפעילות של המדינות המפותחות, עלולות להשפיע לאורך זמן (ולא רק כתגובה יומית של משקיעים עצבניים) על כלל הכלכלה העולמית?

אתמול דיברתי על ארה"ב - 38% מהתמ"ג של המדינות המפותחות ונטל חוב של כ- 112% בסוף 2016 (92% בסוף 2010)
במקום השני יפן - עם 10.5% מהתמ"ג ונטל חוב של 250% בסוף 2016 (אם כי יפן היא מקרה קצת שונה שכן החוב החיצוני שלה נמוך יחסית).
ובמקום השלישי - כוכבת היום, אטליה - עם תרומה של כ- 4.3% לתמ"ג של המדינות המפותחות וחוב ציבורי כולל של כ- 118% מהתמ"ג בסוף 2016.
גם מקומה של בריטניה ברשימה - היא גדולה מאטליה עם 5.5% מהתמ"ג המצרפי אבל עם נטל חוב נמוך יותר - 81% בסוף 2016 (רק מעט מעל "כלל הזהב" של 75%).
צרפת דומה בגודלה לבריטניה ונטל החוב שלה בסוף 2016 צפוי לעמוד על כ- 87% תוצר.
ויש את הכוכבות שהובילה בכותרות עד לא מזמן כגון: פורטוגל, יוון, אירלנד ואפילו בלגיה, שנטל החוב שלהן גבוה מאוד ונמצא במגמת עלייה, אבל החלק היחסי שלהם בכלל הפעילות הכלכלית העולמית הנו נמוך ולכן לדעתי השפעתן הכוללת לאורך זמן לא תהיה מהותית, גם אם הן יקלעו למשבר חוב מקומי.

לגבי הקביעה האחרונה אני רוצה לסייג - לשווקים הפיננסיים יש תכונה של תגובת יתר שעלולה להצית תבערה גדולה גם מגפרור קטן (יוון למשל). אם יוון תכנס למצב של חדלות פירעון עלול להיווצר גל ראשוני של נפגעים ישירים (גופים פיננסיים בעלי חוב יווני) וגל משני של חוסר אמון של משקיעים בחובות של מדינות. תרחיש כזה עלול להתדרדר למשבר פיננסי גלובאלי לא בגלל המשמעות המקרו כלכלית של מדינה קטנה כמו יוון, אלא בגלל התכונה של השווקים (המשקיעים) להגיב ספונטנית לחדשות רעות ורק אחר כך לעצור ולשאול מה המשמעות האמיתית.

לסיכום, כפי כתבתי אתמול - התמונה לא סימפטית מנקודת מבט של יכולת המדינות לצמוח תחת נטל חוב משמעותי ואוסיף לכך שהתנהגות שוק ספונטנית כתוצאה מהתפתחות שלילית משמעותית, גם בקשר לכלכלה קטנה יחסית, מכניסה גורם אי וודאות נוסף לתוך המערכת.

זה הזמן של העמידים, אלה שלא מתרשמים מתגובות ספונטניות של משקיעים אלא יודעים להסתכל על הגורמים היסודיים, להבין ולהעריך נכון את התהליכים ארוכי הטווח.

צחי פרנקוביץ

חובות לאומיים והמקרה של ארה"ב

המשבר הכלכלי הגלובאלי מסרב לפנות את הזירה ותוצרי הלוואי שלו, בעיקר התנפחות החוב הלאומי והמחיר שהוא גובה ממדינות שונות, נראים במקומות שונים. כמובן שיוון נמצאת היום בכותרות אבל למען האמת יוון היא לא בעיה כל כך גדולה, פשוט כי יוון היא בסך הכל מדינה די קטנה (פחות מאחוז מהתמ"ג המצרפי של 34 המדינות המפותחות) וכך גם החובות שלה.

בעיית החובות של המדינות והמשבר הפיננסי שחווינו לאחרונה, הזכירו לי אמרה ששמעתי לא פעם מבנקאים: "לא פותרים בעיה של חוב עם עוד חוב" או בגרסה שונה שלמעשה אומרת דבר דומה, "לא שופכים כסף טוב אחרי כסף רע".

האם גם ברמת מדינות האמת הבנקאית הזאת תופסת?

בשנת 2006, טרם התפרצותו של המשבר הפיננסי, הסתכם התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של 34 המדינות המפותחות בלמעלה מ- 35 טריליון דולר והחוב הציבורי הכולל בכ- 26 טריליון או כ- 74% מהתמ"ג . על פי תחזיות קרן המטבע , במהלך 10 השנים שבין 2006 לבין 2016 צפוי התוצר של המדינות המפותחות לצמוח בשיעור שנתי ממוצע של כ- 3.3% והחוב הציבורי הכולל של המדינות הללו צפוי לצמוח בשיעור שנתי ממוצע של כ- 6.87%, פי 2 מהר יותר! כתוצאה מכך מספר המדינות המפותחות שהחוב הציבורי הכולל בהן עולה על 100% מהתמ"ג יגדל מ- 3 מדינות ב- 2006 (יוון, איטליה ויפן) ל- 6 מדינות ב- 2016 (אל שלוש הראשונות מצטרפות ארה"ב, פורטוגל ואירלנד) והחוב הציבורי של כלל המדינות המפותחות יעלה לכ- 104% מהתוצר שלהן (לעומת 74% ב- 2006).

נטל חוב ציבורי וצמיחה

ממשלות מגדילות את הצריכה וההשקעה שלהן בעיתות משבר כדי לתמוך בחזרה של המשק לצמיחה (מדיניות פיסקאלית אנטי מחזורית) ומדיניות כזו צפוי שתגדיל את היקף החוב. מצד שני, הגדלת הצריכה וההשקעה הציבוריות באמצעות חוב משמעותה הכבדה על התקציב הציבורי בעתיד – דרך תשלומי ריבית והחזר הקרן של החוב בעתיד.

ניתחתי את נתוני התחזית של קרן המטבע כדי לבחון את הקשר בין צמיחה לבין נטל החוב. השאלה ששאלתי את עצמי היא מתי נטל החוב הופך למשקולת על הצמיחה של המדינות?

מהגרף עולה ש"מספר הקסם" הוא 75%. אם מדינה רוצה לצמוח בקצב גבוה מ- 2.5% לשנה בתמ"ג לנפש, נטל החוב שלה לאורך זמן אסור שיעלה על 75% מהתמ"ג. לפי הנתונים זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק. רואים זאת בכך שיש מדינות שנטל החוב שלהן נמוך מ- 75% אבל הן עדיין צומחות בקצב איטי מ- 2.5%. יחד עם זאת, למעט יוצא דופן אחד, אין מדינות עם נטל חוב גבוה מ- 75% לאורך זמן, שצומחות מהר מ- 2.5% לשנה (תמ"ג לנפש) . אגב – המיקום של ישראל הוא בחלק ה"נכון" של המפה: לפי נתוני הקרן אנו צפויים לצמוח (תמ"ג לנפש) בשיעור ממוצע של כ- 3.1% לשנה בין 2006 ל- 2016 ונטל החוב הממוצע שלנו יהיה כ- 71% בלבד (יורד מכ- 80% בתחילת התקופה לקרוב ל- 60% ב- 2016).

מבין 6 המדינות שנמצאות בחלק הלא "יעיל" של המפה (נטל חוב נמוך מ- 75% וצמיחה לנפש נמוכה מ- 2.5%), 3 מדינות (דנמרק, נורווגיה ואנגליה) מאופיינות ברמה גבוהה יחסית של תמ"ג לנפש (מעל 40 אלף $ לשנה) ולכן ייתכן שלגביהן ה"משקולת" על קצב הצמיחה קשורה בכך שהם כבר נמצאים ברמת תפוקה גבוהה יחסית. 3 המדינות האחרות באיזור הלא יעיל הן ספרד, ניו-זילנד וקפריסין. נראה כי בהקשר זה הדאגה העיקרית צריכה להיות לגבי המקרה הספרדי.

לגבי יתר 28 המדינות: בהנחה שאנו מקבלים את כלל האצבע של 75% חוב ציבורי לתמ"ג, אזי בסוף 2016 צפויות 11 מדינות להיות עם נטל חוב מעל 75% וזאת לעומת 6 מדינות ב- 2006.

אז כן, נראה כי לאורך זמן זה לא ממש מוצלח ליישם מדיניות פיסקאלית המתבססת על רמת חוב גבוהה. אלה לא חדשות טובות משום ש- 11 הכלכלות עם נטל חוב גבוה מ- 75% לאורך התקופה יהוו ב- 2016 כ- 71% מסך התמ"ג של 34 המדינות המפותחות. ועוד יותר מכך, על פי התחזית, הכלכלות הללו עדיין יהיו במגמה של גידול בנטל החוב ב- 2016!

התמונה הגולבאלית של הקשר בין נטל חוב לצמיחה של הכלכלות המפותחות, כפי שעולה מהנתונים למעלה, מטרידה וצופנת בחובה סיכונים באשר לצמיחה ארוכת הטווח של המדינות. הבעיות שנוצרו במשבר האחרון גולגלו לעלייה חדה בנטל החוב של המדינות, נטל שלא יהיה ניתן להקל עליו במהירות (באמצעות העלאת מסים, קיצוץ הוצאות או אינפלציה) ללא גרימת נזק משמעותי נוסף.

המקרה של ארצות הברית

אותנו, כישראלים, מאוד מעניין מה קורה בארה"ב. יש לכך סיבות שונות, החל מהמישור התרבותי/פוליטי (ידידתנו הטובה ביותר, מענקי סיוע, ערבויות וכו') וכלה במישור הכלכלי – במיוחד המרכזיות של ארה"ב כשוק יעד לייצוא הישראלי (הייצוא לארה"ב מהווה כ- 35% מסך הייצוא מישראל). כמובן שארה"ב חשובה גם בהיבט הגלובלי שכן כלכלת ארה"ב מהווה כ- 38% מהתמ"ג המצטבר של המדינות המפותחות ולכן צמיחתה משפיעה על כלל הצמיחה העולמית (למשל דרך הערוץ של גורם ביקוש מרכזי לייצוא של מדינות העולם). המקרה של ארצות הברית מעניין גם משום שמקובל לחשוב שהמשבר האחרון התחיל אצלה והתפזר על פני כל המדינות דרך המערכת הפיננסית.

החוב הציבורי של ארה"ב, שעמד על כ- 8.1 טריליון $ בסוף 2006 (61% מהתמ"ג) ועלה לרמה של כ- 13.4 טריליון בסוף 2010 (92% מהתמ"ג) צפוי להמשיך לגדול עד סוף 2016 לרמה של כ- 21 טריליון $ או כ- 112% מהתמ"ג האמריקאי (בהנחה שתקרת החוב תאפשר זאת). בשל קצב צמיחת החוב המהירה, יהווה החוב הציבורי האמריקאי בסוף 2016 כ- 41% מסך החוב הציבורי של המדינות המפותחות וזאת לעומת כ- 31% בסוף 2006.

אין ספק שממשלת ארה"ב נקטה מדיניות פיסקאלית אגריסיבית כתגובה למשבר כך שמבין המדינות המפותחות עם נטל חוב ממוצע גבוה מ- 75%, קצב גידול החוב בארה"ב היה מהגבוהים ביותר (למעשה רק החוב של אירלנד ואיסלנד צמח בקצב גבוה יותר, אבל מנקודת מבט גלובאלית, היקף החוב והפעילות של מדינות אלה הוא זניח).

אם לוקחים בחשבון את המצב בשוק העבודה האמריקאי ומחברים עובדה זו עם ההיקף הגדול של חוב לאומי שהתפתח שם כתוצאה מהמשבר, אני חושש שההערכות של קרן המטבע ביחס לצמיחת המשק האמריקאי עד 2016 מעט אופטימיות מדי.

נהוג לחשוב שהמשבר בארה"ב החל בשל התנפחות בועת מחירים בשוק הדיור שלובתה על ידי בועת אשראי לדיור. אם כך, לבועה עצמה יש אפקט של נזק ארוך טווח למשקי הבית בארה"ב וזאת בצורת עודף החוב שהם נאלצו לגייס בכדי לבצע עסקות רכש של דירות בשוק בועתי. כלומר, נטל החוב הישיר כתוצאה מהמשבר יהווה אף הוא בלם על אפשרויות הצמיחה בארה"ב, צמיחה אשר מונעת על ידי ביקושים של סקטור זה לתוצרת מקומית וליבוא.

בועת מחירי הדיור בארה"ב ונטל החוב העודף על סקטור משקי הבית

קשה לקבוע את הנקודה שבה מתחילה בועת מחירים. אם נבחן את מדד Case Shiller למחירי הדיור בארה"ב אפשר לגזור ממנו מגמה ארוכת טווח של עלייה במחירי הדיור בארה"ב בשיעור של כ- 3.5% לשנה בממוצע (הקו הסגול באיור למטה). מחירי הדיור עצמם נעים במחזוריות ארוכת טווח סביב מגמה זו כך שניתן לאמוד על פי הנתונים ההיסטוריים את תחום ההתפתחות של מחירי הדיור סביב המגמה ארוכת הטווח (שני התוואים של הקו הירוק באיור) ולהשוותם להתפתחות המדד בפועל (הקו האדום). כפי ניתן לראות באיור, התרגיל הזה מלמד אותנו שני דברים חשובים:

1. מחירי הדיור החלו להתנתק מהמגמה ארוכת הטווח כבר במחצית 2002.
2. בשיא הבועה, ביולי 2006, הייתה רמת המחירים גבוהה פי 1.5 עד 2 מהתוואי ארוך הטווח (אילו המשיכו המחירים להתנהג על פי התוואי שבין ינואר 87 לפברואר 2002).


אם כך, ניתן להניח שהיקף החוב העודף של משקי הבית בארה"ב שנצבר כתוצאה מבועת המחירים הנו פונקציה של היחס בין התוואי ארוך הטווח (הנמוך או הגבוה) של מחירי הדיור לבין התוואי של המחירים בפועל לאורך תקופת הבועה כולה (פברואר 2002 עד יוני 2009) .

היקף המשכנתאות בארה"ב הכפיל עצמו בתקופת הבועה מכ- 7.5 טריליון $ לכ- 14.3 טריליון. כאשר מבצעים תיקון לקצב גידול המשכנתאות על פי התוואי הנמוך של התפתחות המחירים ארוכת הטווח (התוואי הירוק הנמוך באיור למעלה), ניתן להעריך שהיקף המשכנתאות ללא אירוע הבועה היה גדל לכ- 11.5 טריליון $ בלבד או לכ- 12.5 טריליון $ בתוואי ארוך הטווח הגבוה. כלומר – עודף החוב שהוטל על סקטור משקי הבית בארה"ב כתוצאה מהבועה נע בין 2 ל- 3 טריליון $ !


בנוסף על כך, סקטור משקי הבית בארה"ב צפוי להיות גם המגזר העיקרי אשר ייאלץ לממן את הגידול בחוב הציבורי בארה"ב, אם דרך קיצוץ בשירותי הממשל לציבור, העלאת מסים או אינפלציה. בהנחה של קבלת "כלל הזהב" של 75% חוב לתוצר, עד סוף 2016 החוב העודף של ממשלת ארה"ב כתוצאה מהמדיניות הפיסקאלית במשבר, יסתכם בכ- 7 טריליון $. ובסך הכל, הנטל העודף שיצטרכו לממן משקי הבית בארה"ב במישרין (עודף חוב מניפוח מחירי הבתים) ועוד עודף החוב הציבורי, צפוי עד 2016 להסתכם בכ- 9 עד 10 טריליון $ (או כ- 27 עד 30 אלף $ לנפש).

כדי להבין את מלוא המשמעות אציין שנטל חוב עודף (ציבורי + משכנתאות) בהיקף של 9-10 טריליון $ שקול לכ- 55% מהתוצר השנתי של ארה"ב. אפילו אם נפרוס נטל עודף זה על פני 20 שנה ונתעלם מעלויות המימון של החוב, עדיין מדובר במשקולת של כ- 2-3% אחוזי תוצר לשנה!



לסיכום

משבר החובות הלאומיים רחב הרבה יותר מהסיפור של יוון. מדובר בסוגיה שתכביד על חלק ניכר מהמדינות המפותחות, בין במישרין (מדינות אשר מאופיינות בנטל חוב גבוה) ובין בעקיפין (מדינות שתפוקתן רגישה לביקושים של המדינות האחרות). יכול להיות אפילו שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה ביחס לאפשרות של גלישה חזרה להאטה כלכלית גלובאלי כתוצאה מהמשבר האחרון.




צחי פרנקוביץ

_________________________________________________________
מקורות הנתונים:
1. IMF, World Economic Outlook Database
2. Board of Governors of the Federal Reserve System, "Federal Reserve Statistical Release, Z.1, Flow of Funds Accounts of the United States"; March 2010,
3. עיבוד הנתונים של המחבר ועל אחריותו.

המתמטיקה של ברצלונה - מה סוד ההצלחה?

בשבת בלילה זכתה קבוצת הכדורגל של ברצלונה באליפות ליגת האלופות, בפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות. מי שראה את המשחק יכול היה להתרשם מהמשמעת של השחקנים במימוש ללא פשרות של שיטת משחק. מעבר ליופי הצרוף של מהלכי כדורגל וכשרון אדיר של שחקנים, מדובר בשיטה יעילה שאפשרה לברצלונה להחזיק בכדור ב- 2/3 מזמן המשחק ולתסכל את שחקני מנצ'סטר יונייטד. פשוט מרשים.

בהזדמנות זו של זכיית ברצלונה בגביע האלופות, החלטתי לפרסם כאן מחדש מאמר שכתבתי לפני כחודשיים על הקבוצה. במאמר אני מנסה לפצח חלק מהסוד של הקבוצה, ולראות אם ניתן ללמוד מכך גם ביחס לארגונים אחרים, כאלה שאינם קבוצות כדורגל.

בסוף המאמר צירפתי לינק למאמר מהאקונומיסט מה- 19 במאי. הלינק נשלח אליי על ידי ידידי סטיבן מניו-יורק, בהמשך למאמר שלי על ברצלונה להלן. אני שמח שגם באקונומיסט חושבים שיש בקבוצה הזאת משהו שהוא מעבר לכדורגל. ממליץ לכם לקרוא, ותודה לסטיבן על הלינק.

המתמטיקה של ברצלונה
(פורסם לראשונה ב- 20 במרץ 2011)

לאחר אחד המשחקים של ברצלונה, אני חושב שמול ריאל מדריד, גיא, הבן שלי, אמר לי שזאת לא חוכמה כי ״ברצלונה משחקת עם יותר שחקנים״. טוב, יש כיום הסכמה די רחבה על כך שברצלונה הנוכחית היא אחת מקבוצות הכדורגל הגדולות בהיסטוריה ובוודאי שהטובה בשנים האחרונות.

חזרתי לחשוב על כל העניין הזה לאחר תצוגת הכדורגל של הקבוצה מול ארסנל לפני כשבועיים. להחזיק את הכדור מול קבוצת צמרת אנגלית במשך כ-75 אחוזים מהזמן זה עניין שדורש מחשבה. אז אולי הבן שלי צודק ומשהו בשיטת המשחק של ברצלונה מוביל לכך שאפקטיבית יש להם יותר שחקנים על המגרש?

אפשר לנסח את האתגר של מאמן כדורגל כבעיה מהסוג הבא:

המטרה של הקבוצה היא להבקיע יותר שערים מהיריב.

כדי למנוע מהיריב להבקיע לנו עלינו למנוע ממנו את הכדור ככל האפשר.

כדי להבקיע שערים מול היריבה עלינו להקשות עליו להפריע לנו להחזיק בכדור.

מסקנה, המפתח הוא להחזיק בכדור כמה שיותר זמן (t) ולמזער את זמן החזקת הכדור על ידי היריב (90-t). אבל תחת פונקצית המטרה הזאת יש כמה תנאים ואילוצים. למשל:

1. כמות האנרגיה של השחקנים במשחק אחד היא סופית.
2. כדי להבקיע שערים ולהימנע מספיגת שערים רוב המשחק צריך להתנהל בחלק המגרש של היריב.
3. משך המשחק הוא סופי.
4. ככל שנבעט יותר פעמים את הכדור לכיוון שער היריב, הסיכויים שהכדור ייכנס שער גדלים.

ובכן, למאמן יש בעיית אופטמיזציה תחת אילוצים. מה עושים?

הפתרון שמאמן ברצלונה, Josep Guardiola, מצא, נובע בכמה תובנות ביחס לבעיית האופטימיזציה הזאת ולמשולשים.

נראה איך: יש שתי דרכים לחטוף כדור מהיריב. אחת לחטוף את הכדור משחקן שמתקדם אתו. השנייה, לחטוף את הכדור כשהוא בדרכו משחקן מוסר לשחקן מקבל. זאת אומרת שאם נפחית למינימום את הזמן שהכדור נמצא בשליטה של שחקן מסויים אבל גם נקטין את הזמן הדרוש לכדור לעבור משחקן לשחקן, נהפוך את המשימה לחטוף מאיתנו כדורים, לקשה ביותר. אם נוסיף על כך את העיקרון של לפחות 2 אופציות מסירה, נכפיל את קושי החטיפה שכן עתה היריב צריך לפעול מול הסתברות – לאיפה השחקן עם הכדור ימסור עכשיו?

היופי בפתרון שברצלונה מצאה לבעיה הוא שהוא נותן גם מענה אופטמלי לאילוץ ביחס לכמות האנרגיה הסופית של שחקני הקבוצה. בפתרון הזה השחקנים של ברצלונה מנצלים את האנרגיה שלהם באופן יעיל בהרבה מהיריב ולכן מסוגלים לשמור על קצב וצורת משחק לאורך כל 90 הדקות.

אז מה הסוד? הסוד לדעתי היא במשולש. תחשבו על הצורה הזאת. השחקנים של ברצלונה נמצאים תמיד במצב של משולש אשר בקודקוד אחד שלו מצוי השחקן עם הכדור ובקרבתו תמיד שני שחקנים נוספים בשני הקודקודים האחרים. הצלעות של המשולש הן באורך של 5 עד 15 מטרים, כלומר, השחקנים מעבירים ביניהם את הכדור למרחקים קצרים למדי. בנוסף, הכדור נמצא בכל קודקוד זמן קצר ביותר. המבנה כולו נע באופן מתואם כך שכל שחקן נע באיזור הקודקודים שלו מרחקים קטנים יחסית, אבל הכדור יכול להתקדם מאוד מהר על המגרש תוך מזעור הסיכוי לחטיפתו על ידי היריב וחסכון גדול באנרגיה של שחקני הקבוצה. הדבר המדהים הוא שהקבוצה מבצעת את אסטרטגיית המשחק הזה על פני כל המגרש – מי מכם שיצא לו לצפות במשחקי הקבוצה בוודאי שם לב שגם כשהכדור מגיע לשוער של ברצלונה, הוא אינו מרחיק או מוציא את הכדור בבעיטת שוער אלא תמיד יתחיל כאחד הקודקודים של משולש עם שחקני ההגנה של הקבוצה.

פשוט אך גאוני!

אבל אם זה כל כך פשוט, מדוע קבוצות אחרות לא מצליחות לחקות את השיטה? מהי יכולת הליבה האמיתית המאפשרת לברצלונה ליישם את השיטה טוב מכל האחרים, היכולת שנותנת לה יתרון תחרותי בר קיימא?

ובכן, כמובן שכישרון השחקנים הוא מפתח. אבל אני לא מאמין שזה בא רק משם מכיוון שבעידן שבו קבוצות משלמות סכומי עתק עבור שחקנים, הכישרון הופך למוצר סחיר. ולכן לא יכול להיות גורם מרכזי ביצירת יתרון תחרותי בר קיימא. אני מאמין שההצלחה נובעת ממקום אחר.

בברצלונה משחקים כיום כמה מהכוכבים הגדולים בעולם הכדורגל – ליאו מסי כמובן, אבל גם אנדרה אנייסטה, דויד וייה, דניאל אלבס ועוד. האתגר הוא להפוך כוכבים למערכת שפועלת לפי העיקרון של מינימום החזקה בכדור ומינימום מרחק במסירות. מדוע אתגר? כי זה עומד בניגוד לנטייה הטבעית של הכוכב – הוא רוצה להיות תמיד בראש, להחזיק בכדור ולהבקיע שערים (מי שלא מאמין שיצפה בכריסטיאנו רולנדו מריאל מדריד – כוכב ענק בזכות עצמו).

אני מאמין שהסוד הוא בעבודת צוות נטולת אגו (ולא חשוב עד כמה אתה כוכב בעיני עצמך או בעיני העולם כולו). ועבודת הצוות הזו, כך אני מאמין, מושגת באמצעות משמעת ברזל מצד אחד, ותגמול אדיר על הצלחה מצד שני. ברצלונה היא קצת כמו צבא – משמעת ברזל והיררכייה, ברורה והתגמול על הצלחה הוא אולטימטיבי (החיים!). אם אני צריך לנחש – זה הסוד של Guardiola מאמן ברצלונה. וכשאתה עקבי עם השיטה לאורך זמן (התמדה באסטרטגיה), מתרחשת סלקציה טבעית כך שמי שאינו יכול לוותר על הכוכבות לטובת הקבוצה לא ישרוד בה (ראו מקרה איברהימוביץ שחזר לאטליה אחרי עונה אחת בלבד) או לא יגיע אליה כלל (אני לא רואה את ווין רוני ממנצ'סטר יונייטד או את כריסטיאנו רונלדו משחקים אי-פעם בברצלונה – טובים ככל שיהיו).

הקורא הסקרן מוזמן להלביש על הסיפור הזה סיפורי הצלחה של ארגונים עסקיים, חברתיים, ציבוריים, מדינות ועוד. העיקרון תמיד זהה – אתה מצליח במצב של תחרות אם הכוכבים שלך מוותרים על מעמד הכוכב לטובת הקבוצה.

הלינק למאמר באקונומיסט: http://www.economist.com/node/18709691/print

האם אנו מאושרים (2) ?

ההגדרה הגנרית שלי לאושר היא מצב שבו מתאפשר לנו לחיות את החיים שאנו מעריכים. כמובן שהגדרה זו איננה יכולה לשמש כמדד מטרה למדיניות פשוט משום שהיא איננה ניתנת למדידה ומשום שמשמעותה היא שאושר הוא דבר שונה עבור אנשים שונים.

לכן היא יכולה לשמש כמצפן או סוג של חזון שמימושו מחייב פריטת האושר למרכיבים המאפיינים אותו בדרך כלל.

החולשה של הסטטיסטיקה במדידה נכונה של ״מה שבאמת חשוב״ וכתוצאה ממנה חולשת המדיניות הם נושאים הנמצאים על סדר היום האקדמי זמן רב אולם נדמה לי שהדחיפה לנושא התרחשה דווקא משום שארגונים ומדינות החלו לשאול את עצמם מה לא בסדר? מדוע למרות שהמדדים הכלכליים מראיםצעל צמיחה כלכלית, נדמה שרמת שביעות הרצון של האזרחים אינה עולה ואולי אף יורדת?

בשנת 2008 יזם נשיא צרפת הקמה של קבוצת מחקר בראשותו של חתן פרס נובל, פרופסור ג׳וזף שטיגליץ ורבים אחרים שכותרתה ״commission on the measurement of economic performance and social progress" . הועדה הגישה את הדו״ח שלה בספטמבר 2009 אשר הוצג בכנס בינלאומי של ארגון OECD.

הדוח כולל ניתוח מקיף של חולשות הסטטיסטיקה, בעיקר החולשה של מדידת התמ״ג, ומציע הצעות לשיפור. מי שמעוניין יכול למצוא את הדוח בכתובת למטה.

מאחר ואני מאמין במחקר אקדמי למטרות מדיניות, אזכיר עוד מקור אחד אפשרי. Richard Layard הוא פרופסור לכלכלה מאנגליה אשר עוסק בתחום ואף פועל למימוש מדיניות באנגליה שלוקחת בחשבון היבטים של אושר. הוא כתב ספר המרכז את המחקר שנעשה בנושא האושר Happiness, lessons from a new science.

כתובת האתר של דוח שטיגליץ: http://www.stiglitz-sen-fitoussi.fr/en/index.htm

צחי פרנקוביץ

:Http://www.stiglitz-sen-fitoussi.fr/en/membres.htm

האם אנו מאושרים?

המדיניות הכלכלית מדברת בדרך כלל על מטרות או יעדי מדיניות מהסוג של תוצר לנפש, חוב לאומי לתוצר, אבטלה ותעסוקה, יציבות מחירים ועוד. יש כאן למעשה מעגל של מטרות שמגדירות מדדים סטטיסטיים שמגדירים מטרות. הקשר ההדוק בין אמצעי המדידה למדיניות ברור - אני לא יכול לנהל מדיניות שאני לא מסוגל להעריך את הצלחתה באמצעות מדדים ברורים. אבל מתקיים גם קשר הפוך - אמור לי על מה אתה מודד אותי ואומר לך מה אני מתכוון לעשות.

הבנתם את הנקודה, המדידה הסטטיסטית של תופעות בכלכלה ובחברה משמשת תפקיד מרכזי בהצגה הגדולה של קביעה וניהול מדיניות.

אם כך, בדרך למדיניות מכוונת אושר יש כמה אתגרים עיקריים. למשל, איך מודדים בכלל אושר? או, איך האושר קשור למדדים כלכליים שניתן לקבוע כיעדי משנה למדיניות?

הסוגיות הללו, תתפלאו לשמוע, מעסיקות כיום כלכלנים במרכזי הקפיטליזם המובהקים ביותר כגון קרן המטבע הבינלאומית, ארגון ה- OECD ואחרים. ההתמודדות עם הנושא נעשית משני כיוונים. האחד, לשפר את המדידה של הכלכלה והחברה על מנת לייצר מדדי מטרה למדיניות שיהיו מתואמים יותר עם סוגיות של אושר והתפתחות כלכלית חברתית בת קיימא. השני, לחפש כלים למדידה ישירה של אושר. בשני המקרים מדובר בסוגיות אשר לעיתים מערערות על כמה הנחות יסוד. אתן כמה דוגמאות:

מקובל להניח שהשתתפות בשוק העבודה תורמת לחברה ולכלכלה דרך התפוקה הנוספת של העובד. אבל, המדידה של התפוקה הלאומית אינה לוקחתבחשבון את הערך שמייצרת לדוגמא אשה שבחרה להישאר בבית ולנהל משק בית. האם בכל מקרה התועלת מיציאה לשוק העבודה תשתווה לתועלת מניהול משק בית? על פי שיטות המדיה הקיימות התשובה היא בהכרח חיובית. והנה דוגמא נוספת, כשאתם עומדים בפקק אתם למעשה תורמים לתפוקה הלאומית. אתם שואלים, הכיצד? ובכן, בהנחה שהזמן בדרך הוא על חשבון הפנאי שלכם אזי מנקודת מבט סטטיסטית אין לכך עלות נמדדת מבחינה משקית. מצד שני, שריפת הדלק והבלאי למכונית תורמים לתפוקה של חברות האנרגיה, המוסכים ואפילו הממשלה.

אחת הבעיות הקשות היא בעובדה שהמדדים מבטאים ממוצע. כך למשל, התוצר לנפש הוא נתון ממוצע שאינו מסביר כלל את ההתפלגות של הערך על פני החברה. לכן בהחלט ייתכן שמדיניות כלכלית תביא לגידול מהיר בתוצר לנפש אבל מרבית האנשים כלל לא יחושו בשיפור! במדינות שונות נעשו מחקרים שגילו מתאם שליל בין צמיחה כלכלית לבין רמת האושר במדינה (דרום קוריאה, ארה״ב, אוסטרליה). במקרים רבים ההסבר היה בחולשה של המדידה הכלכלית הסטנדרטית להעריך דברים שבאמתת חשובים לאנשים בחיים. גם בישראל האוכלוסיה החרדית, על אף היותה מהעניות במדינה, מדווחת על רמת אושר גבוהה ביחס ליתר האוכלוסיה. בדרום קוריאה ההסבר היה בכך שההתפתחות הכלכלית הביאה להקטנה של גודל התא המשפחתי בניגוד לתרבות ולמסורת במדינה.

אז האם אנחנו מאושרים? אני לא יודע להשיב על כך וזה כמובן משתנה מאחד לשני ומזמן לזמן. אבל, האם המדיניות הכלכלית מכוונת להגדלת רמת האושר של אזרחי המדינה?

כנקודת פתיחה הייתי רוצה לראות הצהרה של משרדי הממשלה והאוצר בראשם אשר קובעת כי המטרה העליונה של המדיניות הנה לאפשר לאזרחי המדינה לחיות אתת החיים שהם מעריכים. וכנגזרת של כך לראות מדיניות הקושרת בין פעולות לבין תוצאות מדידות גם במונחים של אושר, התפתחות כלכלית-חברתית וקידמה אנושית בת קיימא.

צחי פרנקוביץ

צחי

פתחתי בלוג

לפתוח בלוג חדש במאי 2011 זה ממש, אבל ממש old news. האמת היא שאני מרגיש הרבה אחרי המגמה, ואולי זה דווקא לטובתי. בכל מקרה,  מכיוון שממילא אני מפיץ מדי פעם מאמרים ומחשבות לרשימת תפוצה של עמיתים וחברים, המעבר לפלטפורמת הבלוג הוא די מתבקש.

האתגר כמובן יהיה לכתוב ולעדכן את הבלוג בתדירות מתקבלת על הדעת. אני מקווה שאוכל לעמוד בזה.

העניין שלי בכתיבה, ובכלל בחיים, זה לנסות ולהביא נקודת מבט שונה, לא שגרתית ואף יצירתית לסוגיות שמעניינות אותי - אם זה שעון הקיץ, קבוצת הכדורגל של ברצלונה, מחירי הדלק בישראל ועוד.

אני שומר לעצמי את החופש לכתוב על נושאים שעל סדר היום או על נושאים שמעסיקים אותי או מעניינים אותי אבל בדרך כלל זה יהיה סביב נושאי חברה, כלכלה וניהול.

אני מודה מראש לכל מי שיבחר לבקר בבלוג שלי ומקווה שאוכל לעורר עניין ולגרום לפחות לחלקכם לחזור ולבקר כאן מדי פעם.

צחי