המחאה החברתית בישראל ("מחאת האוהלים") פרצה במקביל לשתי התפתחויות חשובות – האחת, משבר החובות העולמי ושנייה, ההכרה במדינה הפלסטינית בספטמבר שמעט נשכחה בלהט האירועים וחום הקיץ.
האם יש סיבה כלכלית אובייקטיבית למחאה עכשיו?
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 10 השנים האחרונות ב- 2% בממוצע לשנה . בחלוקה לסעיפי משנה, הסעיף שעלה בשיעור המהיר ביותר ב- 10 השנים האחרונות הוא סעיף המזון ופירות וירקות – 3.5% לשנה. גם אחזקת הדירה עלתה בכ- 3.5% לשנה ואילו מחיר הדיור (עלות הבעלות על הדירה) עלה בכ- 2.6%.
בסל הצריכה הממוצע של משקי הבית בישראל, על פי הלמ"ס, מהווה ההוצאה לדיור (בעלות+אחזקה) כ- 34%. המזון, כולל פירות וירקות, מהווה כ- 17% מההוצאה, תחבורה ותקשורת כ- 20% ועל חינוך ותרבות אנו מוציאים כ-13% מסל ההוצאה שלנו.
שתי תובנות צפות מייד: האחת היא שההוצאה לדיור הנה מרכיב גבוה בהוצאה ולכן טבעי שתעסיק את החברה הישראלית. השנייה, שאפילו כך, עלייה שנתית ממוצעת של כ- 3% לא נשמעת כמו משהו קיצוני.
כמובן שכדי להבין טוב יותר את משמעות עליית המחירים, יש לבדוק מולם את העלייה בשכר וביחד לבחון את השינויים בכוח הקנייה או בעלייה הריאלית של יוקר המחיה.
ב- 10 השנים האחרונות עלה השכר הממוצע בשיעור ממוצע של כ- 1.8% לשנה כך שהשחיקה הריאלית של כוח הקנייה – או העלייה הריאלית של יוקר המחיה, הייתה נמוכה מחצי אחוז לשנה או כ- 5% במצטבר על פני 10 שנים.
אפילו אם נבדוק נתון זה ביחס לעלייה של 3% בעליות הדיור בישראל, נקבל עלייה ריאלית של יוקר מחירי הדיור בשיעור של קצת יותר מ- 1% לשנה בעשור האחרון.
אז נכון, המצב הריאלי של הישראלי הממוצע הורע לאורך השנים אבל לא נראה לי שזאת סיבה חזקה מספיק שתוציא המונים למחאה החברתית דווקא עכשיו.
ואם זאת לא הכלכלה, אולי זאת בכל זאת מחאה פוליטית?
הבחירה הדמוקרטית של החברה הישראלית נעה על שני צירים עיקריים: הציר החברתי כלכלי והציר המדיני ביטחוני. בסיכום קצת פשטני של שני הצירים הללו הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: אדם או אדמה? רווחה או תחרות חופשית?
הבחירה היכן להיות במרחב הערכי היא תוצאה של התהליך הדמוקרטי. התוצאה הזאת מכתיבה סדר עדיפות לאומי בשני ממדים עיקריים הרלוונטים לענייננו:
1. הקצאת המשאבים הלאומיים
2. מידת המעורבות של הממשלה במשק
בשנים האחרונות התוצאה של הבחירה הדמוקרטית בישראל היא ממשלות שנמצאות בדרך כלל באיזור השמאלי התחתון של המפה הערכית בציור. לבחירה זו יש תוצאות מאוד מסוימות בשני המישורים עליהם דיברתי – למשל בהקצאת משאבי המדינה לסוגיות של ביטחון (כמה גדול צריך להיות תקציב הביטחון ולאילו מטרות הוא משמש) ותשתיות לאומיות (היכן משקיעים) או בסוגיות של הפרטה, מדיניות מס ושירותים חברתיים. מכיוון שקודם הראיתי שהנתונים אינם מאששים את ההשערה שהמחאה היא תולדה של עלייה אמיתית ביוקר המחיה בישראל , ייתכן ששורש הבעיה עשוי לנבוע מאי-הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. אם זאת הסיבה, ייתכן וההתעוררות עכשיו נובעת מכך שלקח לציבור זמן להבין ואף להרגיש את המחיר של תוצאת הבחירה הדמוקרטית שהוא עשה בשנים קודמות וההשלכות שלה על סדר העדיפות הלאומי.
תחרות חופשית ואושר האזרחים
אחת השאלות שנמצאות כיום בדיון היא על התחלופה בין חלוקת העושר לבין צמיחה? הביקורת שנשמעת היא שהמיקוד של ממשלות במדדים של צמיחה או צמיחה לנפש, מתעלמת מהסוגיה של חלוקת העושר. כיצד? בואו נבצע תרגיל חשבוני פשוט:
נניח שבשנה מסוימת המשק צמח ב- 20 והצמיחה התחלקה כך: 10 ל- 9 אנשים ועוד 10 לאדם אחד. הצמיחה הממוצעת לנפש הייתה אם כך 2. נבדוק עתה תרחיש אחר: המשק צמח ב- 18 והצמיחה התחלקה כך: 12 ל- 9 אנשים ועוד 6 לאדם אחד. במקרה השני מצבם של 9 אנשים השתפר ב- 20% ואילו מצבו של אדם אחד נשחק ב- 40% והמשק צמח לאט יותר – הצמיחה לנפש הייתה 1.8 בלבד.
באיזה משק סך שביעות הרצון של אזרחי המדינה יהיה גבוה יותר? באיזה משק יש סיכוי גדול יותר למחאה חברתית כללית?
המדיניות שמקדמת תחרות חופשית ומתמקדת במדדים של צמיחה ממוצעת לנפש מייצרת את הקרקע לקיטוב חברתי וזאת מכמה סיבות. לדוגמא:
1. שחרור השוק מכבלי הרגולציה יביאו במשק קטן כמו שלנו לריכוז כוח שוק בידי מעטים וכתוצאה מכך לשחיקה של עודף הצרכן לטובת עודף היצרן תוך הפחתה כוללת ברווחה במשק.
2. מדיניות מס שנועדה לעודד פעילות של הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מס חברות מחייבת מציאת מקורות חליפיים להכנסות המדינה, דבר שיוצר הגדלה של נטל המס על משקי הבית (באמצעות מסים ישירים ועקיפים).
3. מדיניות שמניחה שהסקטור העסקי יעיל מהממשלתי תעביר אליו אמצעים וסמכויות למתן שירותים חברתיים ואחרים שניתנו פעם על ידי הממשלה. במידה ואגב כך מוסר גם הפיקוח על מתן השירותים, השוק החופשי ידחוף את הפירמות למקסם רווח ולא למקסם את הרווחה.
אבל תוצאות אלה, השפעתן ומשמעותן ברורות פחות מהתוצאה הנמדדת על ידי מדד המטרה של צמיחת התמ"ג או צמיחת התמ"ג לנפש.
המסקנה היא שמדיניות ממשלתית ארוכת טווח חייבת לקחת בחשבון גם את ההתפלגות של הצמיחה על פני האוכלוסיה ולא רק את הממוצע של הצמיחה באוכלוסיה וכדי שזה יקרה המדיניות צריכה מראש להציב לעצמה יעדים ולמדוד אותם על פני כל מרחב ההתפלגות של האוכלוסיה במשק. בעולם כיום מדברים על מדידה שהיא הרבה מעבר לצמיחה כלכלית שנמדדת על ידי הסטטיסטיקה של החשבונאות הלאומית. מדברים על מדידה ישירה וקביעת מדיניות ביחס לסוגיות של בריאות, חינוך, ביטחון אישי, חופש פוליטי ועוד. נדמה לי שבעולם המורכב של היום, המעבר למדיניות כזאת הוא בלתי נמנע לאורך זמן.
תחרות חופשית, קרטלים ומונופולים
מדיניות התחרות החופשית הובילה, על פי הטענה המקובלת כיום, לריכוז של כוח בידי מעטים. עוד נמשכת הטענה שריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לעלייה ביוקר המחייה לצרכן הסופי. והמסקנה – צריך לפרק את הקרטלים והמונופולים.
לצערי בעוד החלק הראשון של הטענה יכול להיות נכון, המסקנה איננה בהכרח נגזרת ממנו!
נתחיל מהסוף – כבר הראיתי למעלה שלא נוצרה בישראל בעיית יוקר מחיה בעשור האחרון. המשמעות היא שאם יש בעיית יוקר מחיה, היא איננה תופעה של העת האחרונה. אם כך, לא בטוח שלמונופולים ולקרטלים שהתגבשו כאן בעשור האחרון יש בהכרח יד ברמת יוקר המחייה בישראל. אבל גם אם יש להם השפעה (ובהגדרה יש להם), האם המשמעות היא שיש "לשבור אותם"?
לפני שאמשיך, כדאי לעשות קצת סדר – בעיקר ביחס למושג קרטלים. קרטל מוגדר כשהתארגנות של חברות לצורך תיאום מחירים וכמויות בשוק מסוים. מטרת ההתארגנות היא להגדיל את הרווחיות של החברות על חשבון רווחת הצרכנים. התוצאה של התארגנות כזאת היא הקטנת סך הרווחה במשק ועליית המחיר לצרכן הסופי. יצירת קרטל (או הסדר כובל על פי לשון החוק) היא פעולה אסורה המהווה עבירה פלילית בישראל. לכן, וכדי לסכם נקודה זו, אם מישהו יודע על התארגנות קרטליסטית בישראל – הטיפול בכך צריך להיות במישור של רשויות אכיפת החוק (הרשות להגבלים עסקיים במקרה הזה).
עכשיו בואו נדבר על מונופולים ותחרות בין מעטים (אוליגופולים). אין ספק שמצב שוק בו למעטים יש כוח לקבוע מחירים וכמויות בשוק, הוא מצב בעייתי. במצב כזה בדרך כלל הפירמות, הפועלות למקסם את הרווח שלהן, ינסו להשפיע על המחירים בשוק והתוצאה תהיה עלייה ברווחיות של החברות על חשבון ירידה ברווחת הצרכן וברווחה הכוללת של המשק. אולם, יש גם צד חיובי להיווצרות של מיעוט של שחקנים בשוק מסוים. במקרים בהם הפעולה בשוק מסויים מחייבת השקעה גדולה או קיום של רמה גבוה של הוצאות קבועות אחרות, נוצר יתרון לגודל שמשמעותו – ככל שהיצרן גדול יותר הוא יכול לפעול (פוטנציאלית) ברמת יעילות גבוהה יותר ולכן להיות תחרותי יותר מול (למשל) מתחרים מן החוץ.
בעולם של שווקים גולובליים ומשק פתוח, ובהינתן הגודל (או למעשה הקוטן) של המשק הישראלי, נדמה לי שטבעי לחשוב שיתפתחו כאן מספר קטן של שחקנים בכל שוק וזאת כדי שיוכלו להתחרות עם יצרנים מחו"ל ואף להציע את מוצריהם בשוקי חו"ל.
כלומר – היווצרות של תחרות בין מעטים ואף מונופולים במקרים קיצוניים, היא התפתחות טבעית במשק קטן ופתוח כמו שלנו! אז מה הבעיה? הבעיה היא שמשום מה התחרות בשוק הגלובאלי לא מחלחלת בחזרה לשוק המקומי וכך לשחקנים המקומיים יש כוח שוק עודף במשק. אם כך, צריך לבחון את הפתרון בשני כיוונים:
האחד – לבדוק מה החסמים ליצירת תחרות מבחוץ בשווקים הללו?
השני – להטיל פיקוח על המחירים המקומיים במקומות בהם לא מתאפשרת תחרות מהחוץ.
כלומר – לא לשפוך את התינוק עם המים: למצוא דרך ליהנות מהיתרונות לגודל מבלי לסבול מהחיסרונות של יצירת כוח שוק עודף. ובפירוש לא ללכת אוטומטית ל"פירוק המונופולים והקרטלים".
מחאת האוהלים ומשבר החובות בעולם
החשש המרכזי שלי הוא שהלחץ מהציבור יגרום לקבלת החלטות חפוזות אשר לא יקחו בחשבון את מכלול הסוגיות שעל הפרק וללא שינוי אמיתי בסדר העדיפות הלאומי. המחשבה על האפשרות שניתן להגדיל את העוגה באמצעות הרחבת הגירעון והגדלת החוב הציבורי היא מחשבה מפחידה.
אני חושב שמארגני המחאה מבינים זאת אבל בלחץ הקהל והרצון להראות הישגים הם עלולים להיגרר להצגת דרישות לפתרונות טווח קצר שיעלו לנו ביוקר רב בעתיד!
מצד שני, המשמעות של שינוי חלוקת המשאבים ללא הגדלת סך העוגה הנה שעלול להיווצר במהירות עימות בין דרישות של קבוצות שונות באוכלוסיה. אם מישהו יקבל יותר, מישהו צריך לקבל פחות. ולאן כל זה יוביל אותנו?
צחי פרנקוביץ
האם יש סיבה כלכלית אובייקטיבית למחאה עכשיו?
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 10 השנים האחרונות ב- 2% בממוצע לשנה . בחלוקה לסעיפי משנה, הסעיף שעלה בשיעור המהיר ביותר ב- 10 השנים האחרונות הוא סעיף המזון ופירות וירקות – 3.5% לשנה. גם אחזקת הדירה עלתה בכ- 3.5% לשנה ואילו מחיר הדיור (עלות הבעלות על הדירה) עלה בכ- 2.6%.
בסל הצריכה הממוצע של משקי הבית בישראל, על פי הלמ"ס, מהווה ההוצאה לדיור (בעלות+אחזקה) כ- 34%. המזון, כולל פירות וירקות, מהווה כ- 17% מההוצאה, תחבורה ותקשורת כ- 20% ועל חינוך ותרבות אנו מוציאים כ-13% מסל ההוצאה שלנו.
כמובן שכדי להבין טוב יותר את משמעות עליית המחירים, יש לבדוק מולם את העלייה בשכר וביחד לבחון את השינויים בכוח הקנייה או בעלייה הריאלית של יוקר המחיה.
ב- 10 השנים האחרונות עלה השכר הממוצע בשיעור ממוצע של כ- 1.8% לשנה כך שהשחיקה הריאלית של כוח הקנייה – או העלייה הריאלית של יוקר המחיה, הייתה נמוכה מחצי אחוז לשנה או כ- 5% במצטבר על פני 10 שנים.
אפילו אם נבדוק נתון זה ביחס לעלייה של 3% בעליות הדיור בישראל, נקבל עלייה ריאלית של יוקר מחירי הדיור בשיעור של קצת יותר מ- 1% לשנה בעשור האחרון.
אז נכון, המצב הריאלי של הישראלי הממוצע הורע לאורך השנים אבל לא נראה לי שזאת סיבה חזקה מספיק שתוציא המונים למחאה החברתית דווקא עכשיו.
ואם זאת לא הכלכלה, אולי זאת בכל זאת מחאה פוליטית?
הבחירה הדמוקרטית של החברה הישראלית נעה על שני צירים עיקריים: הציר החברתי כלכלי והציר המדיני ביטחוני. בסיכום קצת פשטני של שני הצירים הללו הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: אדם או אדמה? רווחה או תחרות חופשית?
הבחירה היכן להיות במרחב הערכי היא תוצאה של התהליך הדמוקרטי. התוצאה הזאת מכתיבה סדר עדיפות לאומי בשני ממדים עיקריים הרלוונטים לענייננו:
1. הקצאת המשאבים הלאומיים
2. מידת המעורבות של הממשלה במשק
תחרות חופשית ואושר האזרחים
אחת השאלות שנמצאות כיום בדיון היא על התחלופה בין חלוקת העושר לבין צמיחה? הביקורת שנשמעת היא שהמיקוד של ממשלות במדדים של צמיחה או צמיחה לנפש, מתעלמת מהסוגיה של חלוקת העושר. כיצד? בואו נבצע תרגיל חשבוני פשוט:
נניח שבשנה מסוימת המשק צמח ב- 20 והצמיחה התחלקה כך: 10 ל- 9 אנשים ועוד 10 לאדם אחד. הצמיחה הממוצעת לנפש הייתה אם כך 2. נבדוק עתה תרחיש אחר: המשק צמח ב- 18 והצמיחה התחלקה כך: 12 ל- 9 אנשים ועוד 6 לאדם אחד. במקרה השני מצבם של 9 אנשים השתפר ב- 20% ואילו מצבו של אדם אחד נשחק ב- 40% והמשק צמח לאט יותר – הצמיחה לנפש הייתה 1.8 בלבד.
באיזה משק סך שביעות הרצון של אזרחי המדינה יהיה גבוה יותר? באיזה משק יש סיכוי גדול יותר למחאה חברתית כללית?
המדיניות שמקדמת תחרות חופשית ומתמקדת במדדים של צמיחה ממוצעת לנפש מייצרת את הקרקע לקיטוב חברתי וזאת מכמה סיבות. לדוגמא:
1. שחרור השוק מכבלי הרגולציה יביאו במשק קטן כמו שלנו לריכוז כוח שוק בידי מעטים וכתוצאה מכך לשחיקה של עודף הצרכן לטובת עודף היצרן תוך הפחתה כוללת ברווחה במשק.
2. מדיניות מס שנועדה לעודד פעילות של הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מס חברות מחייבת מציאת מקורות חליפיים להכנסות המדינה, דבר שיוצר הגדלה של נטל המס על משקי הבית (באמצעות מסים ישירים ועקיפים).
3. מדיניות שמניחה שהסקטור העסקי יעיל מהממשלתי תעביר אליו אמצעים וסמכויות למתן שירותים חברתיים ואחרים שניתנו פעם על ידי הממשלה. במידה ואגב כך מוסר גם הפיקוח על מתן השירותים, השוק החופשי ידחוף את הפירמות למקסם רווח ולא למקסם את הרווחה.
אבל תוצאות אלה, השפעתן ומשמעותן ברורות פחות מהתוצאה הנמדדת על ידי מדד המטרה של צמיחת התמ"ג או צמיחת התמ"ג לנפש.
המסקנה היא שמדיניות ממשלתית ארוכת טווח חייבת לקחת בחשבון גם את ההתפלגות של הצמיחה על פני האוכלוסיה ולא רק את הממוצע של הצמיחה באוכלוסיה וכדי שזה יקרה המדיניות צריכה מראש להציב לעצמה יעדים ולמדוד אותם על פני כל מרחב ההתפלגות של האוכלוסיה במשק. בעולם כיום מדברים על מדידה שהיא הרבה מעבר לצמיחה כלכלית שנמדדת על ידי הסטטיסטיקה של החשבונאות הלאומית. מדברים על מדידה ישירה וקביעת מדיניות ביחס לסוגיות של בריאות, חינוך, ביטחון אישי, חופש פוליטי ועוד. נדמה לי שבעולם המורכב של היום, המעבר למדיניות כזאת הוא בלתי נמנע לאורך זמן.
תחרות חופשית, קרטלים ומונופולים
מדיניות התחרות החופשית הובילה, על פי הטענה המקובלת כיום, לריכוז של כוח בידי מעטים. עוד נמשכת הטענה שריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לעלייה ביוקר המחייה לצרכן הסופי. והמסקנה – צריך לפרק את הקרטלים והמונופולים.
לצערי בעוד החלק הראשון של הטענה יכול להיות נכון, המסקנה איננה בהכרח נגזרת ממנו!
נתחיל מהסוף – כבר הראיתי למעלה שלא נוצרה בישראל בעיית יוקר מחיה בעשור האחרון. המשמעות היא שאם יש בעיית יוקר מחיה, היא איננה תופעה של העת האחרונה. אם כך, לא בטוח שלמונופולים ולקרטלים שהתגבשו כאן בעשור האחרון יש בהכרח יד ברמת יוקר המחייה בישראל. אבל גם אם יש להם השפעה (ובהגדרה יש להם), האם המשמעות היא שיש "לשבור אותם"?
לפני שאמשיך, כדאי לעשות קצת סדר – בעיקר ביחס למושג קרטלים. קרטל מוגדר כשהתארגנות של חברות לצורך תיאום מחירים וכמויות בשוק מסוים. מטרת ההתארגנות היא להגדיל את הרווחיות של החברות על חשבון רווחת הצרכנים. התוצאה של התארגנות כזאת היא הקטנת סך הרווחה במשק ועליית המחיר לצרכן הסופי. יצירת קרטל (או הסדר כובל על פי לשון החוק) היא פעולה אסורה המהווה עבירה פלילית בישראל. לכן, וכדי לסכם נקודה זו, אם מישהו יודע על התארגנות קרטליסטית בישראל – הטיפול בכך צריך להיות במישור של רשויות אכיפת החוק (הרשות להגבלים עסקיים במקרה הזה).
עכשיו בואו נדבר על מונופולים ותחרות בין מעטים (אוליגופולים). אין ספק שמצב שוק בו למעטים יש כוח לקבוע מחירים וכמויות בשוק, הוא מצב בעייתי. במצב כזה בדרך כלל הפירמות, הפועלות למקסם את הרווח שלהן, ינסו להשפיע על המחירים בשוק והתוצאה תהיה עלייה ברווחיות של החברות על חשבון ירידה ברווחת הצרכן וברווחה הכוללת של המשק. אולם, יש גם צד חיובי להיווצרות של מיעוט של שחקנים בשוק מסוים. במקרים בהם הפעולה בשוק מסויים מחייבת השקעה גדולה או קיום של רמה גבוה של הוצאות קבועות אחרות, נוצר יתרון לגודל שמשמעותו – ככל שהיצרן גדול יותר הוא יכול לפעול (פוטנציאלית) ברמת יעילות גבוהה יותר ולכן להיות תחרותי יותר מול (למשל) מתחרים מן החוץ.
בעולם של שווקים גולובליים ומשק פתוח, ובהינתן הגודל (או למעשה הקוטן) של המשק הישראלי, נדמה לי שטבעי לחשוב שיתפתחו כאן מספר קטן של שחקנים בכל שוק וזאת כדי שיוכלו להתחרות עם יצרנים מחו"ל ואף להציע את מוצריהם בשוקי חו"ל.
כלומר – היווצרות של תחרות בין מעטים ואף מונופולים במקרים קיצוניים, היא התפתחות טבעית במשק קטן ופתוח כמו שלנו! אז מה הבעיה? הבעיה היא שמשום מה התחרות בשוק הגלובאלי לא מחלחלת בחזרה לשוק המקומי וכך לשחקנים המקומיים יש כוח שוק עודף במשק. אם כך, צריך לבחון את הפתרון בשני כיוונים:
האחד – לבדוק מה החסמים ליצירת תחרות מבחוץ בשווקים הללו?
השני – להטיל פיקוח על המחירים המקומיים במקומות בהם לא מתאפשרת תחרות מהחוץ.
כלומר – לא לשפוך את התינוק עם המים: למצוא דרך ליהנות מהיתרונות לגודל מבלי לסבול מהחיסרונות של יצירת כוח שוק עודף. ובפירוש לא ללכת אוטומטית ל"פירוק המונופולים והקרטלים".
מחאת האוהלים ומשבר החובות בעולם
החשש המרכזי שלי הוא שהלחץ מהציבור יגרום לקבלת החלטות חפוזות אשר לא יקחו בחשבון את מכלול הסוגיות שעל הפרק וללא שינוי אמיתי בסדר העדיפות הלאומי. המחשבה על האפשרות שניתן להגדיל את העוגה באמצעות הרחבת הגירעון והגדלת החוב הציבורי היא מחשבה מפחידה.
אני חושב שמארגני המחאה מבינים זאת אבל בלחץ הקהל והרצון להראות הישגים הם עלולים להיגרר להצגת דרישות לפתרונות טווח קצר שיעלו לנו ביוקר רב בעתיד!
מצד שני, המשמעות של שינוי חלוקת המשאבים ללא הגדלת סך העוגה הנה שעלול להיווצר במהירות עימות בין דרישות של קבוצות שונות באוכלוסיה. אם מישהו יקבל יותר, מישהו צריך לקבל פחות. ולאן כל זה יוביל אותנו?
צחי פרנקוביץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה