זאת לא הטכנולוגיה – על Apple בעקבות פרישתו של סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס הודיע על פרישתו מתפקיד המנכ"ל של אפל. הפרישה היא על רקע מצער של בעיות רפאויות (נאחל לו מכאן החלמה מלאה ואריכות ימים) אבל נותנת לי הזמנות לעשות משהו שכבר הרבה זמן רציתי לעשות - לכתוב על החברה הזאת כמה דברים.

אם הייתי מתבקש למנות את החברות הנערצות עליי ביותר בעולם, אין לי בכלל ספק שאפל וגוגל היו מתחרות על המקום הראשון ברשימה הזאת. וכדאי מייד להדגיש – הסיבה לכך איננה ביצועי המניות של חברות אלה בשנים האחרונות או אפילו רמת המכירות והרווחיות שלהן. מבחינתי אלה הן רק תוצאות צפויות של משהו הרבה יותר עמוק, שהוא הוא הדבר שאני באמת מעריך.

אפל היא חברת טכנולוגיה. היא מייצרת מחשבי PC, מחשבים ניידים, מכשירי פנאי ניידים וטלפונים סלולריים. אבל יש הרבה חברות טכנולוגיה אחרות – בוודאי בתחום שבו אפל מתמחה. אז מה עושה את אפל לכל כך מצליחה?

כמובן שלאפל יש את סטיס ג'ובס אבל זה קל מדי – סטיב ג'ובס גרם לחברה הזאת להיות משהו אחר וטוב יותר מהמתחרים. מהו אם כן הדבר הזה? התשובה לשאלה הזאת טמונה לדעתי בתובנה מאוד עמוקה של החברה ביחס לשוק הצרכנים שאליו היא פונה. כדי להסביר זאת נחזור להתפלגות הצרכנים בעת אימוץ מוצר חדש (איור משמאל). כדי להחדיר באופן משמעותי מוצר חדש לשוק הצרכני, המוצר חייב להגיע במהירות לרוב המקדים.

בתחום הטכנולוגיה, בו לגרסה של מוצר (iPhone 3,4,5) אורך "חיי מדף" ממוצע של בערך שנה ופיתוחו דורש השקעה רבה במו"פ, החשיבות להגיע לרוב המקדים אף מתעצמת! זה במיוחד חשוב שכן היכולת של מתחרים לחקות חדשנות היא גבוהה יחסית – במיוחד בסביבה בה הטכנולוגיה הבסיסית היא די סטנדרטית. הרוב המקדים מוכן לאמץ מוצר חדש לפני האדם הממוצע אבל לא להיות מוביל ולכן הם ימתינו לאימוץ המוצר על ידי המאמצים החדשים. אז איך מגיעים אליהם בדילוג כך שתוך פרק זמן קצר ביותר יסכימו לרכוש את המוצר החדשני?

הסיפור של אפל על האופן שבו היא פיצחה את החידה הזאת הזכיר לי משהו שקראתי פעם על קפיצה פרדיגמטית של מוצר שונה לגמרי. במאה ה- 19 רוב האנשים השתמשו בעט נובע. עט נובע חייב אותך "להתעסק" בטכנולוגיה של העט ולהבין איך הוא פועל וזאת אך ורק כדי לבצע אתו את משימת הכתיבה. ואז הגיע העט הכדורי. עכשיו הטכנולוגיה עברה לרקע ולא צריך עוד להכיר ולהבין את המכניקה של פעולת העט כדי להשתמש בו.

אני כותב את הדברים מדבלין. השתתפתי כאן בכנס בינלאומי בתחום הסטטיסטיקה. סטטיסטיקאים, שמרביתם למעשה מתמטיקאים יישומיים, אוהבים מאוד את "הטכנולוגיה" שבה הם משתמשים. וכך, יכולתי בכנס לשבת בהרצאה על תהליכים דינאמיים והתכונות הסטטיסטיות שלהם (הרבה מתמטיקה – אחסוך לכם את הפרטים.....) ויישומם בהבנה של תופעות במציאות (למשל – בהערכת שווי של נגזרים פיננסיים). אז איך זה מתקשר לאפל אתם שואלים?

ובכן – היו שני סוגים של מרצים. בקצה האחד אתם יכולים לדמיין בחור צרפתי (מקרה אמיתי) שמדבר אנגלית במבטא כבד ביותר ומציג במסגרת הרצאה של חצי שעה תיזה שלמה הכוללת משפטים, הוכחות ושיטות מתמטיות שתכליתן לאפיין תהליכים שונים בחיי מחיר של נכס פיננסי. הבחור כל כך אוהב את הטכניקה שהוא פיתח עד אשר קשה ממש עד הסוף להבין לאן הוא חותר ומה התכלית? רק אם אתה מאוד אוהב טכניקות מתמטיות כאלה או שאתה בעצמך "יצרן" של טכניקות כאלה, רק אז תוכל להתחבר באמת ל"מוצר" שהמרצה הציע לנו. בקצה השני נמצא הקנדי אשר מציע תובנות חדשות על שיטות מדידה והערכה של Well Being. גם המחקר שלו מתבסס על שיטות כמותיות וסטטיסטיות מתקדמות ביותר, אבל הוא מבין שאלה הם האמצעים ולא המטרה, ו"המוצר" שלו הוא התשובה לשאלה מהם מדדים טובים למדידת רמת ה- Well Being בחברה (society לא company)?

במקרה הראשון רק פלח קטן באוכלוסיה (גם בכנס של אנשים שעוסקים בתחום!) ירצה בכלל להתמודד עם המוצר בעוד שבמקרה השני המרצה בקלות מגיע עם המוצר שלו לקהל הרבה יותר רחב, ובאותו פרק זמן (הרצאה של חצי שעה).

בשנות ה- 90 משל ה- PC בעולם המחשוב האישי. הטלפונים הניידים היו עדיין בתחילת הדרך ומכשירי המוסיקה הניידים רק החלו לצוץ. וכך, עולם ה- PC התחלק בין אלה שמבינים בטכנולוגיה (היינו בודקים מהירות מעבד, זכרון, נפח דיסק, סוג של כרטיס מסך ועוד ועוד) וקנו את המחשבים החדשים ביותר שיצאו לשוק (חדשנים ומאמצים חדשים - עד 18% מאוכלוסיית המשתמשים הפוטנצאליים) ואלה שהשתמשו תמיד במכשירים מיושנים וחלשים יותר שמכרו להם ביחס נמוך של ביצועים לשקל כי הם פחדו או לא רצו בכלל להיכנס לכל השאלות הטכנולוגיות הללו. וכך גם עם התכנה שבה השתמשנו: היינו קונים מחשב, מתקינים מערכת הפעלה, מתקינים תכנות עיבוד תמלילים, גיליון אלקטרוני ועוד. ואחרי שהתקנו את התכנה (שלב שלבדו חייב אותנו להיות חצי מהנדסי מחשבים) היה השלב של ללמוד להשתמש ולהפעיל את התכנה. בקיצור – יום לימודים ארוך........

ואז באה אפל והבינה שכדי לפרוץ במהירות עם מוצר טכנולוגי לפלח רחב בהרבה של צרכנים, הם חייבים להחביא את הטכנולוגיה – בדיוק כמו במקרה של העט הנובע. ועוד יותר מכך, לא רק שאתה לא צריך להיות חצי מהנדס מחשבים יותר, למעשה אתה בכלל לא מתעניין לדעת שהמוצר שאתה משתמש בו הוא טכנולוגי – מבחינתך זה בסך הכל ממשק משתמש. לחץ על הכפתור, תפעיל את האפליקציה וזהו! ולמי אכפת שאפל היא גם חברת חומרה וגם חברת תכנה. מבחינת הצרכן אפל היא חברה שמספקת חווית משתמש, ולא אכפת לו למשתמש, איך היא עושה את זה.

התפיסה הזאת עד כדי כך הצליחה לאפל שבשלב מסוים היא ויתרה למעשה על היותה חברה טכנולוגית ועברה להשתמש בפלטפורמות של יצרנים אחרים. היום מחשבי ה- PC של אפל מתבססים על טכנולוגיה של אינטל – בדיוק כמו המחשבים של הרבה יצרנים אחרים בתחום. אלא שבמקרה של אפל, מאחר והמוצרים שלה נתפסים כחבילה אחת של חווית משתמש, השינוי הזה לא היה בעל משמעות כלשהיא לצרכנים.

במכשירי ה- iPod/Phone/Pad של החברה היא ביצעה קפיצה נוספת – עכשיו לא רק שחוויית המתשמש הפכה לדבר היחיד במוצר, והצרכן לא היה צריך לחשוש עוד מהטכנולוגיה (את מי היא מעניינת?), עכשיו גם כמות האופציות הצטמצמה – אתה קונה iPad וכל מה שאתה יכול להחליט עליו זה על גודל הזיכרון וסוג הקישוריות (וגם זה ייעלם בקרוב לדעתי). תיכנס לחנות ותוריד אחד מהמדף – בלי להתלבט. גודל מסך? מהירות מעבד? הצרכן ששייך לרוב המקדים ולרוב המאחר לא רוצה להחליט ומעדיף שמישהו אחר יחליט בשבילו. אני מנחש שברגע שאפל תחליט לאחד סופית את פלטפורמת המחשבים הניידים שלה (MacBook ומכשירי ה- iPod/Phone/Pad), כמות אפשרויות הבחירה של החלופות למחשבים הניידים תצטמצם אף היא (וזה יקרה כאשר החברה תחליט שגם מוצרים אלה מיועדים לשוק הרחב). המכשירים ימוזגו לתוך אותו קו קונספטואלי של מכשירים (למשל – במקום MacBook יהיה iPad עם מקלדת נשלפת).

המיזוג של יכולות וטכנולוגיה לתוך תפיסת חווייתית אחת אפשרה לחברה לבצע מהפך מושלם נוסף בעולם המידע – חנות iTunes. מאחר ו- iTunes גובשה כחלק בלתי נפרד מחווית המשתמש, הצרכן לא תפס אותה עוד כאיום על החופש המוחלט להוריד תוכן בחינם מהאינטרנט אלא כתחליף לגיטימי לחופש הזה, ובתשלום! תפיסה זו בצירוף אסטרטגיה נכונה מעולם הקמעונאות (עדיף למכור להרבה צרכנים במעט כסף מאשר למעט בהרבה כסף) הפכה את החנות המקוונת של אפל ליצרן ערך בלתי רגיל לחברה (הן כמקור רווחים והן כגורם בפיתוח נאמנות צרכנית למותג).

כל זה תורגם לתוצאות עסקיות בלתי רגילות. המכירות השנתיות של אפל עלו ב- 2010 על 65 מיליארד $ - למעלה מפי שניים מהמכירות ב- 2008. הרווח התפעולי של החברה (לפני R&D) מעל 31%.

אילו הייתי צריך לנחש אילו יכולות וערכים פנימיים מאפיינים חברה כמו אפל – מהם אותן תכונות שאיפשרו דווקא לה לזהות את הכיוון הנכון – הייתי מהמר על שני דברים מרכזיים:

1. אנשי טכנולוגיה ביצעו קפיצה מחשבתית כדי להבין (בניגוד לצרפתי מהסיפור למעלה) שמה שחשוב זה מה שהצרכן מעריך ולא מה שאיש הטכנולוגיה אוהב!
2. חדשנות ויצירתיות ברמה הגבוהה ביותר אבל בתוך מסגרת מאוד נוקשה ונחושה של ארגון, יעדים ומטרות ברורים.

נדמה לי שזה גם האופן המתאים ביותר לסכם מי הוא סטיב ג'ובס .


צחי פרנקוביץ

צוות רוטשילד

מה הבעיה שלי עם הרעיון בהקמת צוות רוטשילד?

כפי שכתבתי כאן לפני מספר ימים, הסוגיה העיקרית לדעתי היא באי הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. ההכרעה הדמוקרטית בשילוב עם שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, קובעת את אופי הממשלות שנבחרו להוביל את המדינה. ספציפית טענתי במאמר הקודם (״מחאת האוהלים״) שהבחירה הזאת הביאה בעת האחרונה לבחירת ממשלות שמתאפיינות בגישה של תחרות חופשית ונטייה להדגשת האדמה כל פני מפת הערכים (ראו באיור במאמר הקודם).

התגובות שקיבלתי עד כה למאמר חיזקו עוד יותר את הטענה הזאת.

אז מה הבעיה שלי עם הקמת צוות רוטשילד? אין ספק שמדובר בצוות של אנשים סופר מוכשרים ואינטילגנטים. הנקודה היא שזה בכלל לא העניין! ה״עם״ עדיין לא החליט שאת השיטה הדמוקרטית אנחנו צריכים להחליף בצוות של מומחים. לדעתי הרעיון להטיל על מומחים לעצב מחדש את מפת הערכים של המדינה הוא רעיון שסותר את הבסיס לשיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל ועלול להוביל לתוצאות בעייתיות. מדוע?

מכיוון שהבעיה הבסיסית, כפי שאני מזהה אותה, היא בצורך להעמיד מחדש לבחינה והכרעה את סדר העדיפותת הלאומי ורק הכרעה שתתקבל כתוצאה של בחירות דמוקרטיות יש לה סיכוי להתקבל על ידי חלקי הציבור השונים. צוות המומחים, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לתהליך הדמוקרטי.

אז במה הצוות יכול בכל זאת לעסוק? בשאלות טכניות על שיטות מס (מס ישיר או עקיף, מס על הון או על עבודה וכדומה) או שיפור באופרציה ביורוקרטית. אלה נושאיים חשובים ולכלכלנים בצוות תהיה תרומה חשובה להם (למשל, כדי לענות על השאלה כיצד חלופות שונות לשיטת המס ישפיעו על הפעילות הכלכלית במשק). אבל ככל שזה נוגע לשינוי בסדר העדיפות הלאומית, אי אפשר ואסור שזה יעבור מהגוף הנבחר באופן דמוקרטי אל גוף של מומחים. במיוחד כאשר לכולם ברור שאסור בתכלית האיסור להציע פתרונות שמשמעותם הגדלת גירעון הממשלה.

ויש עוד נקודה חשובה ביותר שהייתי רוצה לראות את הצוות עוסק בה: להציע לממשלה סט של יעדים אשר יבטאו טוב יותר את הדברים שחשובים לכלל האוכלוסיה וזאת כמובן בתוך המסגרת הערכית הנוכחית. למשל, כיצד מדיניות הממשלה המכוונת לצמיחה צריכה לקחת בחשבון את חלחול הצמיחה במישרין ובעקיפין על פני כלל האוכלוסיה וזאת מבלי לוותר על העקרון שהשיטה צריכה לעודד על הצלחה, כישרון, תרומה וחלוקה בנטל?

לסיכום: על הצוות להתמקד בהצעות לשיפור אפשרי במסגרת המפה הערכית שעליה הכריע הציבור בבחירות דמוקרטית ולהיזהר מלהחליף את ההכרעה הדמוקרטית בהצעות של מומחים.

אם יש הסכמה על הצורך להכריע שוב ביחס לערכים הבסיסיים שלאורם פועלת המדינה, אנא השאירו זאת לציבור לקבוע בבחירות דמוקרטיות.


צחי פרנקוביץ

 

מחאת האוהלים - סוגיות למחשבה

המחאה החברתית בישראל ("מחאת האוהלים") פרצה במקביל לשתי התפתחויות חשובות – האחת, משבר החובות העולמי ושנייה, ההכרה במדינה הפלסטינית בספטמבר שמעט נשכחה בלהט האירועים וחום הקיץ.

האם יש סיבה כלכלית אובייקטיבית למחאה עכשיו?

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 10 השנים האחרונות ב- 2% בממוצע לשנה . בחלוקה לסעיפי משנה, הסעיף שעלה בשיעור המהיר ביותר ב- 10 השנים האחרונות הוא סעיף המזון ופירות וירקות – 3.5% לשנה. גם אחזקת הדירה עלתה בכ- 3.5% לשנה ואילו מחיר הדיור (עלות הבעלות על הדירה) עלה בכ- 2.6%.

בסל הצריכה הממוצע של משקי הבית בישראל, על פי הלמ"ס, מהווה ההוצאה לדיור (בעלות+אחזקה) כ- 34%. המזון, כולל פירות וירקות, מהווה כ- 17% מההוצאה, תחבורה ותקשורת כ- 20% ועל חינוך ותרבות אנו מוציאים כ-13% מסל ההוצאה שלנו.

שתי תובנות צפות מייד: האחת היא שההוצאה לדיור הנה מרכיב גבוה בהוצאה ולכן טבעי שתעסיק את החברה הישראלית. השנייה, שאפילו כך, עלייה שנתית ממוצעת של כ- 3% לא נשמעת כמו משהו קיצוני.

כמובן שכדי להבין טוב יותר את משמעות עליית המחירים, יש לבדוק מולם את העלייה בשכר וביחד לבחון את השינויים בכוח הקנייה או בעלייה הריאלית של יוקר המחיה.

ב- 10 השנים האחרונות עלה השכר הממוצע בשיעור ממוצע של כ- 1.8% לשנה כך שהשחיקה הריאלית של כוח הקנייה – או העלייה הריאלית של יוקר המחיה, הייתה נמוכה מחצי אחוז לשנה או כ- 5% במצטבר על פני 10 שנים.

אפילו אם נבדוק נתון זה ביחס לעלייה של 3% בעליות הדיור בישראל, נקבל עלייה ריאלית של יוקר מחירי הדיור בשיעור של קצת יותר מ- 1% לשנה בעשור האחרון.

אז נכון, המצב הריאלי של הישראלי הממוצע הורע לאורך השנים אבל לא נראה לי שזאת סיבה חזקה מספיק שתוציא המונים למחאה החברתית דווקא עכשיו.

ואם זאת לא הכלכלה, אולי זאת בכל זאת מחאה פוליטית?

הבחירה הדמוקרטית של החברה הישראלית נעה על שני צירים עיקריים: הציר החברתי כלכלי והציר המדיני ביטחוני. בסיכום קצת פשטני של שני הצירים הללו הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: אדם או אדמה? רווחה או תחרות חופשית?

הבחירה היכן להיות במרחב הערכי היא תוצאה של התהליך הדמוקרטי. התוצאה הזאת מכתיבה סדר עדיפות לאומי בשני ממדים עיקריים הרלוונטים לענייננו:

1. הקצאת המשאבים הלאומיים
2. מידת המעורבות של הממשלה במשק

בשנים האחרונות התוצאה של הבחירה הדמוקרטית בישראל היא ממשלות שנמצאות בדרך כלל באיזור השמאלי התחתון של המפה הערכית בציור. לבחירה זו יש תוצאות מאוד מסוימות בשני המישורים עליהם דיברתי – למשל בהקצאת משאבי המדינה לסוגיות של ביטחון (כמה גדול צריך להיות תקציב הביטחון ולאילו מטרות הוא משמש) ותשתיות לאומיות (היכן משקיעים) או בסוגיות של הפרטה, מדיניות מס ושירותים חברתיים. מכיוון שקודם הראיתי שהנתונים אינם מאששים את ההשערה שהמחאה היא תולדה של עלייה אמיתית ביוקר המחיה בישראל , ייתכן ששורש הבעיה עשוי לנבוע מאי-הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. אם זאת הסיבה, ייתכן וההתעוררות עכשיו נובעת מכך שלקח לציבור זמן להבין ואף להרגיש את המחיר של תוצאת הבחירה הדמוקרטית שהוא עשה בשנים קודמות וההשלכות שלה על סדר העדיפות הלאומי.

תחרות חופשית ואושר האזרחים

אחת השאלות שנמצאות כיום בדיון היא על התחלופה בין חלוקת העושר לבין צמיחה? הביקורת שנשמעת היא שהמיקוד של ממשלות במדדים של צמיחה או צמיחה לנפש, מתעלמת מהסוגיה של חלוקת העושר. כיצד? בואו נבצע תרגיל חשבוני פשוט:

נניח שבשנה מסוימת המשק צמח ב- 20 והצמיחה התחלקה כך: 10 ל- 9 אנשים ועוד 10 לאדם אחד. הצמיחה הממוצעת לנפש הייתה אם כך 2. נבדוק עתה תרחיש אחר: המשק צמח ב- 18 והצמיחה התחלקה כך: 12 ל- 9 אנשים ועוד 6 לאדם אחד. במקרה השני מצבם של 9 אנשים השתפר ב- 20% ואילו מצבו של אדם אחד נשחק ב- 40% והמשק צמח לאט יותר – הצמיחה לנפש הייתה 1.8 בלבד.

באיזה משק סך שביעות הרצון של אזרחי המדינה יהיה גבוה יותר? באיזה משק יש סיכוי גדול יותר למחאה חברתית כללית?

המדיניות שמקדמת תחרות חופשית ומתמקדת במדדים של צמיחה ממוצעת לנפש מייצרת את הקרקע לקיטוב חברתי וזאת מכמה סיבות. לדוגמא:

1. שחרור השוק מכבלי הרגולציה יביאו במשק קטן כמו שלנו לריכוז כוח שוק בידי מעטים וכתוצאה מכך לשחיקה של עודף הצרכן לטובת עודף היצרן תוך הפחתה כוללת ברווחה במשק.
2. מדיניות מס שנועדה לעודד פעילות של הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מס חברות מחייבת מציאת מקורות חליפיים להכנסות המדינה, דבר שיוצר הגדלה של נטל המס על משקי הבית (באמצעות מסים ישירים ועקיפים).
3. מדיניות שמניחה שהסקטור העסקי יעיל מהממשלתי תעביר אליו אמצעים וסמכויות למתן שירותים חברתיים ואחרים שניתנו פעם על ידי הממשלה. במידה ואגב כך מוסר גם הפיקוח על מתן השירותים, השוק החופשי ידחוף את הפירמות למקסם רווח ולא למקסם את הרווחה.

אבל תוצאות אלה, השפעתן ומשמעותן ברורות פחות מהתוצאה הנמדדת על ידי מדד המטרה של צמיחת התמ"ג או צמיחת התמ"ג לנפש.

המסקנה היא שמדיניות ממשלתית ארוכת טווח חייבת לקחת בחשבון גם את ההתפלגות של הצמיחה על פני האוכלוסיה ולא רק את הממוצע של הצמיחה באוכלוסיה וכדי שזה יקרה המדיניות צריכה מראש להציב לעצמה יעדים ולמדוד אותם על פני כל מרחב ההתפלגות של האוכלוסיה במשק. בעולם כיום מדברים על מדידה שהיא הרבה מעבר לצמיחה כלכלית שנמדדת על ידי הסטטיסטיקה של החשבונאות הלאומית. מדברים על מדידה ישירה וקביעת מדיניות ביחס לסוגיות של בריאות, חינוך, ביטחון אישי, חופש פוליטי ועוד. נדמה לי שבעולם המורכב של היום, המעבר למדיניות כזאת הוא בלתי נמנע לאורך זמן.

תחרות חופשית, קרטלים ומונופולים

מדיניות התחרות החופשית הובילה, על פי הטענה המקובלת כיום, לריכוז של כוח בידי מעטים. עוד נמשכת הטענה שריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לעלייה ביוקר המחייה לצרכן הסופי. והמסקנה – צריך לפרק את הקרטלים והמונופולים.

לצערי בעוד החלק הראשון של הטענה יכול להיות נכון, המסקנה איננה בהכרח נגזרת ממנו!
נתחיל מהסוף – כבר הראיתי למעלה שלא נוצרה בישראל בעיית יוקר מחיה בעשור האחרון. המשמעות היא שאם יש בעיית יוקר מחיה, היא איננה תופעה של העת האחרונה. אם כך, לא בטוח שלמונופולים ולקרטלים שהתגבשו כאן בעשור האחרון יש בהכרח יד ברמת יוקר המחייה בישראל. אבל גם אם יש להם השפעה (ובהגדרה יש להם), האם המשמעות היא שיש "לשבור אותם"?

לפני שאמשיך, כדאי לעשות קצת סדר – בעיקר ביחס למושג קרטלים. קרטל מוגדר כשהתארגנות של חברות לצורך תיאום מחירים וכמויות בשוק מסוים. מטרת ההתארגנות היא להגדיל את הרווחיות של החברות על חשבון רווחת הצרכנים. התוצאה של התארגנות כזאת היא הקטנת סך הרווחה במשק ועליית המחיר לצרכן הסופי. יצירת קרטל (או הסדר כובל על פי לשון החוק) היא פעולה אסורה המהווה עבירה פלילית בישראל. לכן, וכדי לסכם נקודה זו, אם מישהו יודע על התארגנות קרטליסטית בישראל – הטיפול בכך צריך להיות במישור של רשויות אכיפת החוק (הרשות להגבלים עסקיים במקרה הזה).

עכשיו בואו נדבר על מונופולים ותחרות בין מעטים (אוליגופולים). אין ספק שמצב שוק בו למעטים יש כוח לקבוע מחירים וכמויות בשוק, הוא מצב בעייתי. במצב כזה בדרך כלל הפירמות, הפועלות למקסם את הרווח שלהן, ינסו להשפיע על המחירים בשוק והתוצאה תהיה עלייה ברווחיות של החברות על חשבון ירידה ברווחת הצרכן וברווחה הכוללת של המשק. אולם, יש גם צד חיובי להיווצרות של מיעוט של שחקנים בשוק מסוים. במקרים בהם הפעולה בשוק מסויים מחייבת השקעה גדולה או קיום של רמה גבוה של הוצאות קבועות אחרות, נוצר יתרון לגודל שמשמעותו – ככל שהיצרן גדול יותר הוא יכול לפעול (פוטנציאלית) ברמת יעילות גבוהה יותר ולכן להיות תחרותי יותר מול (למשל) מתחרים מן החוץ.

בעולם של שווקים גולובליים ומשק פתוח, ובהינתן הגודל (או למעשה הקוטן) של המשק הישראלי, נדמה לי שטבעי לחשוב שיתפתחו כאן מספר קטן של שחקנים בכל שוק וזאת כדי שיוכלו להתחרות עם יצרנים מחו"ל ואף להציע את מוצריהם בשוקי חו"ל.

כלומר – היווצרות של תחרות בין מעטים ואף מונופולים במקרים קיצוניים, היא התפתחות טבעית במשק קטן ופתוח כמו שלנו! אז מה הבעיה? הבעיה היא שמשום מה התחרות בשוק הגלובאלי לא מחלחלת בחזרה לשוק המקומי וכך לשחקנים המקומיים יש כוח שוק עודף במשק. אם כך, צריך לבחון את הפתרון בשני כיוונים:

האחד – לבדוק מה החסמים ליצירת תחרות מבחוץ בשווקים הללו?
השני – להטיל פיקוח על המחירים המקומיים במקומות בהם לא מתאפשרת תחרות מהחוץ.

כלומר – לא לשפוך את התינוק עם המים: למצוא דרך ליהנות מהיתרונות לגודל מבלי לסבול מהחיסרונות של יצירת כוח שוק עודף. ובפירוש לא ללכת אוטומטית ל"פירוק המונופולים והקרטלים".

מחאת האוהלים ומשבר החובות בעולם

החשש המרכזי שלי הוא שהלחץ מהציבור יגרום לקבלת החלטות חפוזות אשר לא יקחו בחשבון את מכלול הסוגיות שעל הפרק וללא שינוי אמיתי בסדר העדיפות הלאומי. המחשבה על האפשרות שניתן להגדיל את העוגה באמצעות הרחבת הגירעון והגדלת החוב הציבורי היא מחשבה מפחידה.

אני חושב שמארגני המחאה מבינים זאת אבל בלחץ הקהל והרצון להראות הישגים הם עלולים להיגרר להצגת דרישות לפתרונות טווח קצר שיעלו לנו ביוקר רב בעתיד!

מצד שני, המשמעות של שינוי חלוקת המשאבים ללא הגדלת סך העוגה הנה שעלול להיווצר במהירות עימות בין דרישות של קבוצות שונות באוכלוסיה. אם מישהו יקבל יותר, מישהו צריך לקבל פחות. ולאן כל זה יוביל אותנו?


צחי פרנקוביץ