יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

העם רוצה צדק חברתי - הרצאה לתלמידים

המאבק החברתי של קיץ 2011 עבר לשלב השלישי שלו – לדיון ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, וזאת לאחר שלב המחאה ושלב הועדה (טרכטנברג). התחושה הכללית היא שעכשיו מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לפעול ולבצע שינויים בכיוון שאליו מכוונת המחאה החברתית.

בהרצאה שלי אתייחס לשני היבטים עיקריים הקשורים לתהליך שעוברת החברה בישראל:
 1. ראשית אתייחס לדרך להשגת השינוי כפי שנצפתה עד עתה והדילמות העולות ממנה.
 2. ולאחר מכן אתייחס למספר עקרונות שלדעתי חשוב להגן עליהם כשמדברים על פתרונות.

לפני שאתחיל, אני חייב להתייחס לתגובות של גופי המחאה ויועציהם מייד עם פרסום דו"ח ועדת טרכטנברג לפני כשבוע: בין אם מסכימים ובין אם מתנגדים לועדת טרכטנברג ומסקנותיה, ההתנפלות הספונטינית על הועדה מייד עם פרסום המסקנות מעידה על לפחות דבר אחד שהחברה בכללותה, ומנהיגי המחאה בפרט, עדיין לוקים בו – דרך ארץ, פרגון, כבוד והערכה לאנשים שמנסים לתרום ועושים את זה בעבודה מאומצת וקשה.

אני מצפה שהישראלים החדשים ישנו את מנהגם לא רק כאשר הם באים בדרישות למדינה אלא גם כשהם מתייחסים למה שאחרים עושים (או מנסים לעשות) למענם. איפה התודה וההערכה להשקעה והמחויבות של אנשי הצוות שעמלו כדי להגיע למטרה בלתי אפשרית? מדוע ההתנפלות הספונטנית, עוד לפני שקראתם ולמדתם את ההמלצות? המחאה עוסקת בשינוי חברתי אבל מחייבת גם שינוי תרבותי; בתרבות השיח, בסובלנות שלנו כלפי אחרים, בכיבוד דרכם ומאמציהם. כל זה אינו סותר את העובדה שניתן ואף חובה לקרוא את הדו"ח באופן ביקורתי, ללמוד את החומר, לגבש עמדה ואם היא תהיה שונה, להעביר ביקורת עניינית, נוקבת ואפקטיבית.

ועכשיו לנושא עצמו.
( John Stuart Mill (20 May 1806 – 8 May 1873 היה כלכלן ופילוסוף פוליטי בן המאה ה- 19. מסוף המאה ה- 18 עסקו פילוסופים פוליטיים רבים בשאלה כיצד צריכה להיראות מדינת הלאום ומהי שיטת המשטר המתאימה ביותר. הפילוסופים באירופה נשאו עיניים לנעשה בארה"ב ולדמוקרטיה המפתחת שם אבל ההתלבטות הייתה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית העדיפה? John Stuart Mill תמך אף הוא בגישה הפלורליסטית הדמוקרטית אבל הטרידה אותו השאלה הבאה – האם כל אחד, ללא קשר ליכולותיו, השכלתו וניסיונו, יכול וצריך להשפיע באותה מידה? המסקנה שלו הייתה שלמרות שלכולם צריכה להיות זכות ההשפעה, למשכילים ולמנוסים יותר יהיו זכויות הצבעה עדיפות על כל היתר. מדובר בשאלה עמוקה ורצינית באשר לאפשרות שבחירת ההמונים עלולה להיות נחותה באיכותה על בחירה שלוקחת בחשבון את היכולות היחסיות של פרטים שונים בחברה לנתח ולקבל החלטות.

מן העבר השני, בשנת 2004 פרסם James Surowiecki את ספרו " The Wisdom of Crowds: Why the Many Are Smarter Than the Few and How Collective Wisdom Shapes Business, Economies, Societies and Nations. הרעיון המרכזי הוא שצבירת הידע של הקבוצה כולה מובילה להחלטות טובות יותר מכפי שיוכלו להתקבל על ידי יחידים בקבוצה. אם כן, הגישה של "חוכמת ההמונים" נמצאת בעבר השני של תפיסת קבלת ההחלטות בחברה.

 כשחושבים על שתי הגישות הללו, מצד אחד הרעיון שמומחים יודעים יותר טוב מול הרעיון שחוכמת ההמון תביא להחלטות טובות יותר, זה קצת כמו לשים את הדמוקרטיה האתונאית (שבה העם מתכנס בכיכר העיר ומקבל החלטות) מול ועדת המומחים (למשל ועדת טרכטנברג) שמתבקשת להחליט בשביל העם.

 אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה היום היא לא זה ולא זה – בשיטה הנהוגה בישראל מפלגות בוחרות נציגים, אנו בוחרים מפלגות, והנציגים של המפלגות הנבחרות בוחרים ממשלה. הממשלה נועדה למשול עד מערכת הבחירות הבאה בהתאם לפשרה שאליה הגיעו נציגי המפלגות המרכיבות את הממשלה – פשרה בין מצעי המפלגות השונות. זוהי הכרעה ערכית דה-פקטו של הציבור בישראל. הכרעה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית הרצויה וביחס לשאלה מהי מערכת הערכים שעל פיה הממשלה הנבחרת צריכה להנהיג אותנו!

 המחאה החברתית בישראל באה מלמטה ומנסה למעשה לחולל שינוי שלא במסגרת ההליך הדמוקרטי הרגיל (אבל אנחנו לא באתונה). מצד שני גם הממשלה שמגיעה לאותן שאלות מלמעלה, מעבירה את ההכרעה למומחים (אבל לא החלטנו על שלטון של מומחים). לכן יש לי בעיה עקרונית עם שתי מגמות במחאה הנוכחית:

  1. מצד הציבור – ההימנעות שלהם מלדבר פוליטיקה, כלומר לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי הנהוגים. אני לא מאמין שיש דבר כזה. לדעתי הגישה הזאת מחלישה את העמדה שלהם שכן היא מסתירה את המהות האמיתית – מדובר במאבק פוליטי שנוגע לקשת רחבה של סוגיות, מעבר להיבט החברתי – כלכלי גרידא.
  2. מצד הממשלה – שמתחמקת מדיון והכרעה באמצעות הניסיון להעביר את ההחלטה לועדה של מומחים שיחליטו בשבילנו. גם זה לא עקבי עם כללי המשחק הדמוקרטי שאמורים להתקיים כאן. 
נדמה לי שהמציאות המתהווה לאחר הגשת ההמלצות, הגם שמוקדם להסיק מסקנות לגביה, מראה לנו שבסופו של דבר הנטייה של המערכת תהיה להחזיר את הדיון למגרש הפוליטי, שם ראוי לו שיתקיים.

 עכשיו אעבור למספר עקרונות שלדעתי שצריך לוודא את שמירתם כשמתכננים את צעדי השינוי:
  1. צדק חברתי הוא צדק לכולם – אסור לשכוח שכוח מניע עיקרי בחברה הם האנשים האיכותיים, היצירתיים, היזמים והמשכילים שתורמים לקידמה הכלכלית חברתית. צדק חברתי זה לתגמל אנשים אלה יותר מאשר אחרים שתורמים פחות. החלוקה חייבת לקחת בחשבון את התרומה. פגיעה בעיקרון הזה בשם ערך תיאורטי של שוויון מוחלט, תפגע בסוף בכולם שכן תפחית את המוטיבציה של המוכשרים ביותר להוביל, לפתח ולייצר!
  2. צדק חברתי הוא לא תחנה לתפיסת טרמפים – החברה צריכה לדאוג לחבריה אשר נסיבות חייהם לא אפשרו להם חיים של כבוד, הישגים ושגשוג. אבל צריך להיזהר מהטרמפיסטים – אלה שינסו לתפוס טרמפ וליהנות מהפירות מבלי שעשו מאמץ למצות את ההזדמנות ואת הפוטנציאל שלהם.
  3. העוגה מוגבלת ואי אפשר לחלק היום על חשבון העתיד ללא גבול – בסוף מישהו ייקרא לשלם את החשבון. מדינות כמו אירלנד, יוון, ארה"ב, איטליה, ספרד ואחרות גוררות היום את העולם למשבר כלכלי חריף בגלל חוסר אחריות בתחום הזה. לכן צדק חברתי צריך לשאוף להגדלה של סך העוגה הלאומית (כדי שיהיה יותר ממה לחלק) לא פחות מאשר לדאוג לאופן חלוקתה של העוגה שכבר קיימת.
  4. אנו חלק מהעולם – אם ניצור כאן מצב שהוא שונה מהותית ממה שקורה בעולם שעמו אנו מתחרים, אנו עלולים לפגוע בכושר התחרות שלנו וכך נוביל להקטנה של סך העוגה הלאומית. צריך להיזהר מכך.
  5. בכל שינוי, המיקוד צריך להיות בשיפור האפשרויות של כל פרט בחברה למצות את הפוטנציאל שלו > הכי חשוב זה לעודד ולתמוך בבסיס שכל אחד זכאי לו על מנת למקסם את הסיכויים שלו להגיע הכי רחוק בדרך שבה הוא בחר ללכת.
  6. אנו חברה הטרוגנית > לא כל מה שמתאים לי מתאים לחברי. לכן צריך מאוד להיזהר כשמדברים בשם כולם. זה כמעט תמיד לא באמת נכון!
  7. ולבסוף – סוף מעשה במחשבה תחילה. לא למהר > צריך לתת לתהליך זמן כדי שלא נתעורר בעוד 5 שנים ונצטער על שלא גילינו סבלנות. 
                                                                                                                                           צחי פרנקוביץ

הרצאה בפני תלמידי החטיבה העליונה בתיכון רבין, מזכרת בתיה - במסגרת ערב דיוני שולחן עגול על המחאה החברתית