העם רוצה צדק חברתי - הרצאה לתלמידים

המאבק החברתי של קיץ 2011 עבר לשלב השלישי שלו – לדיון ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, וזאת לאחר שלב המחאה ושלב הועדה (טרכטנברג). התחושה הכללית היא שעכשיו מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לפעול ולבצע שינויים בכיוון שאליו מכוונת המחאה החברתית.

בהרצאה שלי אתייחס לשני היבטים עיקריים הקשורים לתהליך שעוברת החברה בישראל:
 1. ראשית אתייחס לדרך להשגת השינוי כפי שנצפתה עד עתה והדילמות העולות ממנה.
 2. ולאחר מכן אתייחס למספר עקרונות שלדעתי חשוב להגן עליהם כשמדברים על פתרונות.

לפני שאתחיל, אני חייב להתייחס לתגובות של גופי המחאה ויועציהם מייד עם פרסום דו"ח ועדת טרכטנברג לפני כשבוע: בין אם מסכימים ובין אם מתנגדים לועדת טרכטנברג ומסקנותיה, ההתנפלות הספונטינית על הועדה מייד עם פרסום המסקנות מעידה על לפחות דבר אחד שהחברה בכללותה, ומנהיגי המחאה בפרט, עדיין לוקים בו – דרך ארץ, פרגון, כבוד והערכה לאנשים שמנסים לתרום ועושים את זה בעבודה מאומצת וקשה.

אני מצפה שהישראלים החדשים ישנו את מנהגם לא רק כאשר הם באים בדרישות למדינה אלא גם כשהם מתייחסים למה שאחרים עושים (או מנסים לעשות) למענם. איפה התודה וההערכה להשקעה והמחויבות של אנשי הצוות שעמלו כדי להגיע למטרה בלתי אפשרית? מדוע ההתנפלות הספונטנית, עוד לפני שקראתם ולמדתם את ההמלצות? המחאה עוסקת בשינוי חברתי אבל מחייבת גם שינוי תרבותי; בתרבות השיח, בסובלנות שלנו כלפי אחרים, בכיבוד דרכם ומאמציהם. כל זה אינו סותר את העובדה שניתן ואף חובה לקרוא את הדו"ח באופן ביקורתי, ללמוד את החומר, לגבש עמדה ואם היא תהיה שונה, להעביר ביקורת עניינית, נוקבת ואפקטיבית.

ועכשיו לנושא עצמו.
( John Stuart Mill (20 May 1806 – 8 May 1873 היה כלכלן ופילוסוף פוליטי בן המאה ה- 19. מסוף המאה ה- 18 עסקו פילוסופים פוליטיים רבים בשאלה כיצד צריכה להיראות מדינת הלאום ומהי שיטת המשטר המתאימה ביותר. הפילוסופים באירופה נשאו עיניים לנעשה בארה"ב ולדמוקרטיה המפתחת שם אבל ההתלבטות הייתה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית העדיפה? John Stuart Mill תמך אף הוא בגישה הפלורליסטית הדמוקרטית אבל הטרידה אותו השאלה הבאה – האם כל אחד, ללא קשר ליכולותיו, השכלתו וניסיונו, יכול וצריך להשפיע באותה מידה? המסקנה שלו הייתה שלמרות שלכולם צריכה להיות זכות ההשפעה, למשכילים ולמנוסים יותר יהיו זכויות הצבעה עדיפות על כל היתר. מדובר בשאלה עמוקה ורצינית באשר לאפשרות שבחירת ההמונים עלולה להיות נחותה באיכותה על בחירה שלוקחת בחשבון את היכולות היחסיות של פרטים שונים בחברה לנתח ולקבל החלטות.

מן העבר השני, בשנת 2004 פרסם James Surowiecki את ספרו " The Wisdom of Crowds: Why the Many Are Smarter Than the Few and How Collective Wisdom Shapes Business, Economies, Societies and Nations. הרעיון המרכזי הוא שצבירת הידע של הקבוצה כולה מובילה להחלטות טובות יותר מכפי שיוכלו להתקבל על ידי יחידים בקבוצה. אם כן, הגישה של "חוכמת ההמונים" נמצאת בעבר השני של תפיסת קבלת ההחלטות בחברה.

 כשחושבים על שתי הגישות הללו, מצד אחד הרעיון שמומחים יודעים יותר טוב מול הרעיון שחוכמת ההמון תביא להחלטות טובות יותר, זה קצת כמו לשים את הדמוקרטיה האתונאית (שבה העם מתכנס בכיכר העיר ומקבל החלטות) מול ועדת המומחים (למשל ועדת טרכטנברג) שמתבקשת להחליט בשביל העם.

 אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה היום היא לא זה ולא זה – בשיטה הנהוגה בישראל מפלגות בוחרות נציגים, אנו בוחרים מפלגות, והנציגים של המפלגות הנבחרות בוחרים ממשלה. הממשלה נועדה למשול עד מערכת הבחירות הבאה בהתאם לפשרה שאליה הגיעו נציגי המפלגות המרכיבות את הממשלה – פשרה בין מצעי המפלגות השונות. זוהי הכרעה ערכית דה-פקטו של הציבור בישראל. הכרעה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית הרצויה וביחס לשאלה מהי מערכת הערכים שעל פיה הממשלה הנבחרת צריכה להנהיג אותנו!

 המחאה החברתית בישראל באה מלמטה ומנסה למעשה לחולל שינוי שלא במסגרת ההליך הדמוקרטי הרגיל (אבל אנחנו לא באתונה). מצד שני גם הממשלה שמגיעה לאותן שאלות מלמעלה, מעבירה את ההכרעה למומחים (אבל לא החלטנו על שלטון של מומחים). לכן יש לי בעיה עקרונית עם שתי מגמות במחאה הנוכחית:

1. מצד הציבור – ההימנעות שלהם מלדבר פוליטיקה, כלומר לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי הנהוגים. אני לא מאמין שיש דבר כזה. לדעתי הגישה הזאת מחלישה את העמדה שלהם שכן היא מסתירה את המהות האמיתית – מדובר במאבק פוליטי שנוגע לקשת רחבה של סוגיות, מעבר להיבט החברתי – כלכלי גרידא.
2. מצד הממשלה – שמתחמקת מדיון והכרעה באמצעות הניסיון להעביר את ההחלטה לועדה של מומחים שיחליטו בשבילנו. גם זה לא עקבי עם כללי המשחק הדמוקרטי שאמורים להתקיים כאן. 

נדמה לי שהמציאות המתהווה לאחר הגשת ההמלצות, הגם שמוקדם להסיק מסקנות לגביה, מראה לנו שבסופו של דבר הנטייה של המערכת תהיה להחזיר את הדיון למגרש הפוליטי, שם ראוי לו שיתקיים.

 עכשיו אעבור למספר עקרונות שלדעתי שצריך לוודא את שמירתם כשמתכננים את צעדי השינוי:

1. צדק חברתי הוא צדק לכולם – אסור לשכוח שכוח מניע עיקרי בחברה הם האנשים האיכותיים, היצירתיים, היזמים והמשכילים שתורמים לקידמה הכלכלית חברתית. צדק חברתי זה לתגמל אנשים אלה יותר מאשר אחרים שתורמים פחות. החלוקה חייבת לקחת בחשבון את התרומה. פגיעה בעיקרון הזה בשם ערך תיאורטי של שוויון מוחלט, תפגע בסוף בכולם שכן תפחית את המוטיבציה של המוכשרים ביותר להוביל, לפתח ולייצר!
2. צדק חברתי הוא לא תחנה לתפיסת טרמפים – החברה צריכה לדאוג לחבריה אשר נסיבות חייהם לא אפשרו להם חיים של כבוד, הישגים ושגשוג. אבל צריך להיזהר מהטרמפיסטים – אלה שינסו לתפוס טרמפ וליהנות מהפירות מבלי שעשו מאמץ למצות את ההזדמנות ואת הפוטנציאל שלהם.
3. העוגה מוגבלת ואי אפשר לחלק היום על חשבון העתיד ללא גבול – בסוף מישהו ייקרא לשלם את החשבון. מדינות כמו אירלנד, יוון, ארה"ב, איטליה, ספרד ואחרות גוררות היום את העולם למשבר כלכלי חריף בגלל חוסר אחריות בתחום הזה. לכן צדק חברתי צריך לשאוף להגדלה של סך העוגה הלאומית (כדי שיהיה יותר ממה לחלק) לא פחות מאשר לדאוג לאופן חלוקתה של העוגה שכבר קיימת.
4. אנו חלק מהעולם – אם ניצור כאן מצב שהוא שונה מהותית ממה שקורה בעולם שעמו אנו מתחרים, אנו עלולים לפגוע בכושר התחרות שלנו וכך נוביל להקטנה של סך העוגה הלאומית. צריך להיזהר מכך.
5. בכל שינוי, המיקוד צריך להיות בשיפור האפשרויות של כל פרט בחברה למצות את הפוטנציאל שלו > הכי חשוב זה לעודד ולתמוך בבסיס שכל אחד זכאי לו על מנת למקסם את הסיכויים שלו להגיע הכי רחוק בדרך שבה הוא בחר ללכת.
6. אנו חברה הטרוגנית > לא כל מה שמתאים לי מתאים לחברי. לכן צריך מאוד להיזהר כשמדברים בשם כולם. זה כמעט תמיד לא באמת נכון!
7. ולבסוף – סוף מעשה במחשבה תחילה. לא למהר > צריך לתת לתהליך זמן כדי שלא נתעורר בעוד 5 שנים ונצטער על שלא גילינו סבלנות. 

                                                                                                                                           צחי פרנקוביץ

הרצאה בפני תלמידי החטיבה העליונה בתיכון רבין, מזכרת בתיה - במסגרת ערב דיוני שולחן עגול על המחאה החברתית

הקוטג' של תנובה, Credit Swiss והמשבר הגלובלי

לפני מספר ימים נתקלתי בשאלה במה תנובה שגתה בעניין הקוטג'? השאלה הדהדה במוחי מאז אותה שיחה. התחלתי לחשוב על כך משום שללא ספק תנובה שגתה באופן קשה בעניין הזה. הרי המותג הזה – קוטג' תנובה עם הבית על הגבעה וגג הרעפים האדומים – מייצג כמה מהערכים הכי בסיסיים של הישראלי (חדש וישן). הכמיהה לבית פרטי עם גג רעפים וגינה, הטבע והקשר לאמא אדמה, הצורך להתחבר לשורשים החקלאיים של המדינה, ערך השוויון והסולידריות החברתית (כולם אוכלים את אותו הקוטג') ועוד. אז איך זה שתנובה, שכה השכילה לאורך השנים לפתח את המותג הזה כמשהו הכי בסיסי בתודעת הצרכנים בישראל, שגתה באופן כה גס כשהשליכה את ערכי המותג על מזבח הרווחיות קצרת הטווח?

לפני זמן, כשמניית קרדיט סוויס השיאה לכור רווחים גדולים על הההשקעה במניות הבנק השוויצרי, אני זוכר שקראתי באחד העיתונים הכלכליים שכור ייצרה ערך בהשקעתה במניות הבנק. אני זוכר שהאמירה מאוד הטרידה אותי שכן היה קשה לי לחשוב על איזה ערך בדיוק מדובר? הרי מי שמייצר ערך בקרדיט סוויס זה הבנק עצמו ולא מי שמחזיק במניות שלו. בכלל, האפשרות היחידה "לייצר" ערך מהשקעה פיננסית היא דרך רכישת המניות במחיר שאיננו מייצג את הערך שמייצרת החברה. וזה, על פי ההנחות המקובלות, הנו מצב של סטייה בתפקוד השווקים. אז מקור הערך האפשרי בהשקעתה של כור במניות הבנק הנו בזיהוי של כשל השוק לפני האחרים וביצוע פעולה פיננסית (למשל לקיחת הלוואות) כדי לנצל הזדמנות ולרכוש את המניות במצב הזה. כלומר, כור בעצם נהגה כמשקיע פיננסי אשר מקווה להרוויח מתנודות בשווי הנכסים הפיננסיים שהוא מחזיק.

נדמה כי הרעיון של יצירת ערך דרך פעולות פיננסיות (מינוף, העברות ערך בין משקיעים, ניצול פערי ידע וזמינות מידע, ניצול תנודתיות במחירי נכסים, הנדסה פיננסית ועוד) הפך למרכיב הולך וגדל בכלל הפעילות הכלכלית במשקים המפותחים. הפעולה הפיננסית פשוטה יותר מהפעולה המקבילה לה בשוק הריאלי של הסחורות והשירותים, היא איננה מחייבת עיסוק בשרשרות אספקה, מירוץ טכנולוגי, זיהוי צרכי צרכנים ותחרות עזה על ליבם. יתרה מכך, נדמה כי הפעולה הפיננסית נתפסת כמשהו שניתן לנהל באמצעים מתמטיים וסטטיסטיים, אפילו באמצעות מערכות החלטה ממוחשבות. אין ספק שההתקדמות באמצעי המחשוב ויכולת עיבוד הנתונים תרמו רבות להתפתחות זו.

עדות אחת להתפתחות הזאת ניתן לראות במשקל של הסקטור הפיננסי בסך הפעילות הכלכלית בארה"ב למשל. מאז 1979 עלה בהתמדה החלק של הסקטור הפיננסי בתוצר האמריקאי מכ- 5.2% לכ- 9% ב- 2010.

מצד אחד, צפוי היה שמשקלו של הסקטור הפיננסי בתוצר יגדל וזאת משום שהגדלת התחכום של הכלים והשווקים הפיננסיים הובילה במקרים רבים את ההתפתחות של הכלכלה הריאלית (למשל דרך הנגישות הגבוהה יותר למקורות מימון, מגוון הכלים להקצאה מחדש של סיכונים וכד'). אבל מצד שני יש לשאול האם התפתחות זו בהכרח עקבית עם הכפלה של משקל הסקטור בכלכלה בתוך 3 עשורים? ואם אין זה כך, האם אותו רכיב עודף של פעילות פיננסית בכלכלה מהווה גורם בלתי מייצב בצמיחה בת הקיימא של המדינות המפותחות? נדמה לי שהגרף למעלה, ובעיקר התנודות הגדולות במשקל הסקטור בכלכלה האמריקאית בשני המשברים של העשור הקודם (בועת הדוט קום ובועת הנדל"ן) מרמזים על כך שהסקטור הפיננסי אכן מכיל בתוכו רכיב עודף של פעילות שאיננה עקבית עם ההתפתחות של הכלכלה הריאלית שעומדת מולו ולכן מהווה גורם ארוך טווח לאי יציבות כלכלית.

אבל איך כל זה קשור לטעות של תנובה?

במרץ 2007 אישרה ועידת תנובה את העברת השליטה בחברה לקרן ההשקעות אייפקס תמורת כמיליארד $. קרן אייפקס (Apax Partners) היא קרן השקעות בריטית המשקיעה בכל העולם וגם בישראל (אחזקותיה הבולטות כיום בישראל הן תנובה ופסגות). באתר הקרן מתוארת המטרה שלשמה היא פועלת, כדלקמן:

"Releasing potential is at the heart of everything we do. Whether it's identifying potential investments, growing our portfolio companies or realising their value at the right time, our strategy is geared to releasing potential".

להבנתי, הרעיון של הקרן הוא לזהות חברות בהן יש פוטנציאל רווח בלתי ממומש, לבצע בחברות את השינויים הנדרשים כך שהערך החבוי ייחשף ואז לממש את ההשקעה ברווח משמעותי לקרן.

סיימון סניק (Simon Sinek, Strat with Why ) טוען בספרו שההצלחה של ארגונים מצליחים רבים נובעת מההבנה של אותם ארגונים שהצרכנים קונים את מוצריהם בשל זהות ערכית בין הצרכן לבין החברה, זהות אותה ניתן לתמצת במשפט הבא:

"People don’t buy what you do; they buy WHY you do what you do".

כלומר – ההחלטה של הצרכן נובעת מזהות ערכית ביחס לשאלה מדוע החברה עושה את מה שהיא עושה ולא מזהות ערכית ביחס לשאלה מה החברה עושה או איך היא עושה זאת.

אבל ברור שאם אלה הם פני הדברים, לא יכול להיות שצרכני הקוטג' של תנובה יזדהו עם הערכים והמטרות של קרן אייפקס. ובכלל, נדמה לי שהגדרת המטרה במונחים של רווח כספי עומדת בסתירה לערכים שעימם יכולים צרכנים להיזדהות.

אם כך, האם הטעות של תנובה הייתה בכך שדרך העלאת מחיר הגבינה היא בעצם העבירה לצרכנים מסר שלפיו הסיבה (ה- WHY) לכך שתנובה מייצרת הקוטג' היא למקסם את הרווחים שלה ולא בגלל שהיא מעוניינת, למשל, לשפר את בריאותם, איכות חייהם והתפתחותם? האם דרך מדיניות המחירים החדשה, תנובה הפכה (בתודעת הצרכנים) מחברה שמספקת מוצרי מזון בסיסיים לכל העם (ערכי שוויון) לחברה שמטרתה הפקת רווח פיננסי מהיר (עם ההקשרים השליליים של קיטוב חברתי)? האם, בתודעת הצרכנים, תנובה הפכה מחברה של רפתנים וחלבנים לחברה של אנשי פיננסים?

האם הכשלון של תנובה באירוע הקוטג' נובע מהתמקדות יתר בשורת הרווח התחתונה בשל מעבר ערכי מארגון יצרני (חשוב לנו מה המוצר שלנו מספק לצרכן) לארגון שמנוהל במיקוד פיננסי (חשוב לנו כמה רווחי לנו המוצר)?

והאם מקרי המיקרו כדוגמאת תנובה (קוטג') וכור (קרדיט סוויס) הם רק בבואה של מגמה גלובלית לכיוון עודף פעולה בתווך הפיננסי, עודף אמונה בשווקים ובשיטות פיננסיות ועודף פיננסיזציה בניהול תאגידים ריאליים?

צחי פרנקוביץ

אני ממליץ לראות את ההרצאה של סיימון סניק ב-  http://www.ted.com/speakers/simon_sinek.htm

ישראל , טורקיה והכבוד של פריצי

ההתרחשויות האחרונות בין ישראל לטורקיה הזכירו לי את הסרט "הכבוד של פריצי". במהלך הסרט, שבו שני רוצחים שכירים נשכרים לרצוח אחד את השני ובמקום זאת מתאהבים, אומר צ'רלי פרטנה (ג'ק ניקולסון) את המשפט האלמותי הבא:

Marxie Heller so fuckin' smart, how come he's so fuckin' dead? 

נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת. 

שבת שלום!

צחי פרנקוביץ

זאת לא הטכנולוגיה – על Apple בעקבות פרישתו של סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס הודיע על פרישתו מתפקיד המנכ"ל של אפל. הפרישה היא על רקע מצער של בעיות רפאויות (נאחל לו מכאן החלמה מלאה ואריכות ימים) אבל נותנת לי הזמנות לעשות משהו שכבר הרבה זמן רציתי לעשות - לכתוב על החברה הזאת כמה דברים.

אם הייתי מתבקש למנות את החברות הנערצות עליי ביותר בעולם, אין לי בכלל ספק שאפל וגוגל היו מתחרות על המקום הראשון ברשימה הזאת. וכדאי מייד להדגיש – הסיבה לכך איננה ביצועי המניות של חברות אלה בשנים האחרונות או אפילו רמת המכירות והרווחיות שלהן. מבחינתי אלה הן רק תוצאות צפויות של משהו הרבה יותר עמוק, שהוא הוא הדבר שאני באמת מעריך.

אפל היא חברת טכנולוגיה. היא מייצרת מחשבי PC, מחשבים ניידים, מכשירי פנאי ניידים וטלפונים סלולריים. אבל יש הרבה חברות טכנולוגיה אחרות – בוודאי בתחום שבו אפל מתמחה. אז מה עושה את אפל לכל כך מצליחה?

כמובן שלאפל יש את סטיס ג'ובס אבל זה קל מדי – סטיב ג'ובס גרם לחברה הזאת להיות משהו אחר וטוב יותר מהמתחרים. מהו אם כן הדבר הזה? התשובה לשאלה הזאת טמונה לדעתי בתובנה מאוד עמוקה של החברה ביחס לשוק הצרכנים שאליו היא פונה. כדי להסביר זאת נחזור להתפלגות הצרכנים בעת אימוץ מוצר חדש (איור משמאל). כדי להחדיר באופן משמעותי מוצר חדש לשוק הצרכני, המוצר חייב להגיע במהירות לרוב המקדים.

בתחום הטכנולוגיה, בו לגרסה של מוצר (iPhone 3,4,5) אורך "חיי מדף" ממוצע של בערך שנה ופיתוחו דורש השקעה רבה במו"פ, החשיבות להגיע לרוב המקדים אף מתעצמת! זה במיוחד חשוב שכן היכולת של מתחרים לחקות חדשנות היא גבוהה יחסית – במיוחד בסביבה בה הטכנולוגיה הבסיסית היא די סטנדרטית. הרוב המקדים מוכן לאמץ מוצר חדש לפני האדם הממוצע אבל לא להיות מוביל ולכן הם ימתינו לאימוץ המוצר על ידי המאמצים החדשים. אז איך מגיעים אליהם בדילוג כך שתוך פרק זמן קצר ביותר יסכימו לרכוש את המוצר החדשני?

הסיפור של אפל על האופן שבו היא פיצחה את החידה הזאת הזכיר לי משהו שקראתי פעם על קפיצה פרדיגמטית של מוצר שונה לגמרי. במאה ה- 19 רוב האנשים השתמשו בעט נובע. עט נובע חייב אותך "להתעסק" בטכנולוגיה של העט ולהבין איך הוא פועל וזאת אך ורק כדי לבצע אתו את משימת הכתיבה. ואז הגיע העט הכדורי. עכשיו הטכנולוגיה עברה לרקע ולא צריך עוד להכיר ולהבין את המכניקה של פעולת העט כדי להשתמש בו.

אני כותב את הדברים מדבלין. השתתפתי כאן בכנס בינלאומי בתחום הסטטיסטיקה. סטטיסטיקאים, שמרביתם למעשה מתמטיקאים יישומיים, אוהבים מאוד את "הטכנולוגיה" שבה הם משתמשים. וכך, יכולתי בכנס לשבת בהרצאה על תהליכים דינאמיים והתכונות הסטטיסטיות שלהם (הרבה מתמטיקה – אחסוך לכם את הפרטים.....) ויישומם בהבנה של תופעות במציאות (למשל – בהערכת שווי של נגזרים פיננסיים). אז איך זה מתקשר לאפל אתם שואלים?

ובכן – היו שני סוגים של מרצים. בקצה האחד אתם יכולים לדמיין בחור צרפתי (מקרה אמיתי) שמדבר אנגלית במבטא כבד ביותר ומציג במסגרת הרצאה של חצי שעה תיזה שלמה הכוללת משפטים, הוכחות ושיטות מתמטיות שתכליתן לאפיין תהליכים שונים בחיי מחיר של נכס פיננסי. הבחור כל כך אוהב את הטכניקה שהוא פיתח עד אשר קשה ממש עד הסוף להבין לאן הוא חותר ומה התכלית? רק אם אתה מאוד אוהב טכניקות מתמטיות כאלה או שאתה בעצמך "יצרן" של טכניקות כאלה, רק אז תוכל להתחבר באמת ל"מוצר" שהמרצה הציע לנו. בקצה השני נמצא הקנדי אשר מציע תובנות חדשות על שיטות מדידה והערכה של Well Being. גם המחקר שלו מתבסס על שיטות כמותיות וסטטיסטיות מתקדמות ביותר, אבל הוא מבין שאלה הם האמצעים ולא המטרה, ו"המוצר" שלו הוא התשובה לשאלה מהם מדדים טובים למדידת רמת ה- Well Being בחברה (society לא company)?

במקרה הראשון רק פלח קטן באוכלוסיה (גם בכנס של אנשים שעוסקים בתחום!) ירצה בכלל להתמודד עם המוצר בעוד שבמקרה השני המרצה בקלות מגיע עם המוצר שלו לקהל הרבה יותר רחב, ובאותו פרק זמן (הרצאה של חצי שעה).

בשנות ה- 90 משל ה- PC בעולם המחשוב האישי. הטלפונים הניידים היו עדיין בתחילת הדרך ומכשירי המוסיקה הניידים רק החלו לצוץ. וכך, עולם ה- PC התחלק בין אלה שמבינים בטכנולוגיה (היינו בודקים מהירות מעבד, זכרון, נפח דיסק, סוג של כרטיס מסך ועוד ועוד) וקנו את המחשבים החדשים ביותר שיצאו לשוק (חדשנים ומאמצים חדשים - עד 18% מאוכלוסיית המשתמשים הפוטנצאליים) ואלה שהשתמשו תמיד במכשירים מיושנים וחלשים יותר שמכרו להם ביחס נמוך של ביצועים לשקל כי הם פחדו או לא רצו בכלל להיכנס לכל השאלות הטכנולוגיות הללו. וכך גם עם התכנה שבה השתמשנו: היינו קונים מחשב, מתקינים מערכת הפעלה, מתקינים תכנות עיבוד תמלילים, גיליון אלקטרוני ועוד. ואחרי שהתקנו את התכנה (שלב שלבדו חייב אותנו להיות חצי מהנדסי מחשבים) היה השלב של ללמוד להשתמש ולהפעיל את התכנה. בקיצור – יום לימודים ארוך........

ואז באה אפל והבינה שכדי לפרוץ במהירות עם מוצר טכנולוגי לפלח רחב בהרבה של צרכנים, הם חייבים להחביא את הטכנולוגיה – בדיוק כמו במקרה של העט הנובע. ועוד יותר מכך, לא רק שאתה לא צריך להיות חצי מהנדס מחשבים יותר, למעשה אתה בכלל לא מתעניין לדעת שהמוצר שאתה משתמש בו הוא טכנולוגי – מבחינתך זה בסך הכל ממשק משתמש. לחץ על הכפתור, תפעיל את האפליקציה וזהו! ולמי אכפת שאפל היא גם חברת חומרה וגם חברת תכנה. מבחינת הצרכן אפל היא חברה שמספקת חווית משתמש, ולא אכפת לו למשתמש, איך היא עושה את זה.

התפיסה הזאת עד כדי כך הצליחה לאפל שבשלב מסוים היא ויתרה למעשה על היותה חברה טכנולוגית ועברה להשתמש בפלטפורמות של יצרנים אחרים. היום מחשבי ה- PC של אפל מתבססים על טכנולוגיה של אינטל – בדיוק כמו המחשבים של הרבה יצרנים אחרים בתחום. אלא שבמקרה של אפל, מאחר והמוצרים שלה נתפסים כחבילה אחת של חווית משתמש, השינוי הזה לא היה בעל משמעות כלשהיא לצרכנים.

במכשירי ה- iPod/Phone/Pad של החברה היא ביצעה קפיצה נוספת – עכשיו לא רק שחוויית המתשמש הפכה לדבר היחיד במוצר, והצרכן לא היה צריך לחשוש עוד מהטכנולוגיה (את מי היא מעניינת?), עכשיו גם כמות האופציות הצטמצמה – אתה קונה iPad וכל מה שאתה יכול להחליט עליו זה על גודל הזיכרון וסוג הקישוריות (וגם זה ייעלם בקרוב לדעתי). תיכנס לחנות ותוריד אחד מהמדף – בלי להתלבט. גודל מסך? מהירות מעבד? הצרכן ששייך לרוב המקדים ולרוב המאחר לא רוצה להחליט ומעדיף שמישהו אחר יחליט בשבילו. אני מנחש שברגע שאפל תחליט לאחד סופית את פלטפורמת המחשבים הניידים שלה (MacBook ומכשירי ה- iPod/Phone/Pad), כמות אפשרויות הבחירה של החלופות למחשבים הניידים תצטמצם אף היא (וזה יקרה כאשר החברה תחליט שגם מוצרים אלה מיועדים לשוק הרחב). המכשירים ימוזגו לתוך אותו קו קונספטואלי של מכשירים (למשל – במקום MacBook יהיה iPad עם מקלדת נשלפת).

המיזוג של יכולות וטכנולוגיה לתוך תפיסת חווייתית אחת אפשרה לחברה לבצע מהפך מושלם נוסף בעולם המידע – חנות iTunes. מאחר ו- iTunes גובשה כחלק בלתי נפרד מחווית המשתמש, הצרכן לא תפס אותה עוד כאיום על החופש המוחלט להוריד תוכן בחינם מהאינטרנט אלא כתחליף לגיטימי לחופש הזה, ובתשלום! תפיסה זו בצירוף אסטרטגיה נכונה מעולם הקמעונאות (עדיף למכור להרבה צרכנים במעט כסף מאשר למעט בהרבה כסף) הפכה את החנות המקוונת של אפל ליצרן ערך בלתי רגיל לחברה (הן כמקור רווחים והן כגורם בפיתוח נאמנות צרכנית למותג).

כל זה תורגם לתוצאות עסקיות בלתי רגילות. המכירות השנתיות של אפל עלו ב- 2010 על 65 מיליארד $ - למעלה מפי שניים מהמכירות ב- 2008. הרווח התפעולי של החברה (לפני R&D) מעל 31%.

אילו הייתי צריך לנחש אילו יכולות וערכים פנימיים מאפיינים חברה כמו אפל – מהם אותן תכונות שאיפשרו דווקא לה לזהות את הכיוון הנכון – הייתי מהמר על שני דברים מרכזיים:

1. אנשי טכנולוגיה ביצעו קפיצה מחשבתית כדי להבין (בניגוד לצרפתי מהסיפור למעלה) שמה שחשוב זה מה שהצרכן מעריך ולא מה שאיש הטכנולוגיה אוהב!
2. חדשנות ויצירתיות ברמה הגבוהה ביותר אבל בתוך מסגרת מאוד נוקשה ונחושה של ארגון, יעדים ומטרות ברורים.

נדמה לי שזה גם האופן המתאים ביותר לסכם מי הוא סטיב ג'ובס .


צחי פרנקוביץ

צוות רוטשילד

מה הבעיה שלי עם הרעיון בהקמת צוות רוטשילד?

כפי שכתבתי כאן לפני מספר ימים, הסוגיה העיקרית לדעתי היא באי הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. ההכרעה הדמוקרטית בשילוב עם שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, קובעת את אופי הממשלות שנבחרו להוביל את המדינה. ספציפית טענתי במאמר הקודם (״מחאת האוהלים״) שהבחירה הזאת הביאה בעת האחרונה לבחירת ממשלות שמתאפיינות בגישה של תחרות חופשית ונטייה להדגשת האדמה כל פני מפת הערכים (ראו באיור במאמר הקודם).

התגובות שקיבלתי עד כה למאמר חיזקו עוד יותר את הטענה הזאת.

אז מה הבעיה שלי עם הקמת צוות רוטשילד? אין ספק שמדובר בצוות של אנשים סופר מוכשרים ואינטילגנטים. הנקודה היא שזה בכלל לא העניין! ה״עם״ עדיין לא החליט שאת השיטה הדמוקרטית אנחנו צריכים להחליף בצוות של מומחים. לדעתי הרעיון להטיל על מומחים לעצב מחדש את מפת הערכים של המדינה הוא רעיון שסותר את הבסיס לשיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל ועלול להוביל לתוצאות בעייתיות. מדוע?

מכיוון שהבעיה הבסיסית, כפי שאני מזהה אותה, היא בצורך להעמיד מחדש לבחינה והכרעה את סדר העדיפותת הלאומי ורק הכרעה שתתקבל כתוצאה של בחירות דמוקרטיות יש לה סיכוי להתקבל על ידי חלקי הציבור השונים. צוות המומחים, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לתהליך הדמוקרטי.

אז במה הצוות יכול בכל זאת לעסוק? בשאלות טכניות על שיטות מס (מס ישיר או עקיף, מס על הון או על עבודה וכדומה) או שיפור באופרציה ביורוקרטית. אלה נושאיים חשובים ולכלכלנים בצוות תהיה תרומה חשובה להם (למשל, כדי לענות על השאלה כיצד חלופות שונות לשיטת המס ישפיעו על הפעילות הכלכלית במשק). אבל ככל שזה נוגע לשינוי בסדר העדיפות הלאומית, אי אפשר ואסור שזה יעבור מהגוף הנבחר באופן דמוקרטי אל גוף של מומחים. במיוחד כאשר לכולם ברור שאסור בתכלית האיסור להציע פתרונות שמשמעותם הגדלת גירעון הממשלה.

ויש עוד נקודה חשובה ביותר שהייתי רוצה לראות את הצוות עוסק בה: להציע לממשלה סט של יעדים אשר יבטאו טוב יותר את הדברים שחשובים לכלל האוכלוסיה וזאת כמובן בתוך המסגרת הערכית הנוכחית. למשל, כיצד מדיניות הממשלה המכוונת לצמיחה צריכה לקחת בחשבון את חלחול הצמיחה במישרין ובעקיפין על פני כלל האוכלוסיה וזאת מבלי לוותר על העקרון שהשיטה צריכה לעודד על הצלחה, כישרון, תרומה וחלוקה בנטל?

לסיכום: על הצוות להתמקד בהצעות לשיפור אפשרי במסגרת המפה הערכית שעליה הכריע הציבור בבחירות דמוקרטית ולהיזהר מלהחליף את ההכרעה הדמוקרטית בהצעות של מומחים.

אם יש הסכמה על הצורך להכריע שוב ביחס לערכים הבסיסיים שלאורם פועלת המדינה, אנא השאירו זאת לציבור לקבוע בבחירות דמוקרטיות.


צחי פרנקוביץ

 

מחאת האוהלים - סוגיות למחשבה

המחאה החברתית בישראל ("מחאת האוהלים") פרצה במקביל לשתי התפתחויות חשובות – האחת, משבר החובות העולמי ושנייה, ההכרה במדינה הפלסטינית בספטמבר שמעט נשכחה בלהט האירועים וחום הקיץ.

האם יש סיבה כלכלית אובייקטיבית למחאה עכשיו?

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 10 השנים האחרונות ב- 2% בממוצע לשנה . בחלוקה לסעיפי משנה, הסעיף שעלה בשיעור המהיר ביותר ב- 10 השנים האחרונות הוא סעיף המזון ופירות וירקות – 3.5% לשנה. גם אחזקת הדירה עלתה בכ- 3.5% לשנה ואילו מחיר הדיור (עלות הבעלות על הדירה) עלה בכ- 2.6%.

בסל הצריכה הממוצע של משקי הבית בישראל, על פי הלמ"ס, מהווה ההוצאה לדיור (בעלות+אחזקה) כ- 34%. המזון, כולל פירות וירקות, מהווה כ- 17% מההוצאה, תחבורה ותקשורת כ- 20% ועל חינוך ותרבות אנו מוציאים כ-13% מסל ההוצאה שלנו.

שתי תובנות צפות מייד: האחת היא שההוצאה לדיור הנה מרכיב גבוה בהוצאה ולכן טבעי שתעסיק את החברה הישראלית. השנייה, שאפילו כך, עלייה שנתית ממוצעת של כ- 3% לא נשמעת כמו משהו קיצוני.

כמובן שכדי להבין טוב יותר את משמעות עליית המחירים, יש לבדוק מולם את העלייה בשכר וביחד לבחון את השינויים בכוח הקנייה או בעלייה הריאלית של יוקר המחיה.

ב- 10 השנים האחרונות עלה השכר הממוצע בשיעור ממוצע של כ- 1.8% לשנה כך שהשחיקה הריאלית של כוח הקנייה – או העלייה הריאלית של יוקר המחיה, הייתה נמוכה מחצי אחוז לשנה או כ- 5% במצטבר על פני 10 שנים.

אפילו אם נבדוק נתון זה ביחס לעלייה של 3% בעליות הדיור בישראל, נקבל עלייה ריאלית של יוקר מחירי הדיור בשיעור של קצת יותר מ- 1% לשנה בעשור האחרון.

אז נכון, המצב הריאלי של הישראלי הממוצע הורע לאורך השנים אבל לא נראה לי שזאת סיבה חזקה מספיק שתוציא המונים למחאה החברתית דווקא עכשיו.

ואם זאת לא הכלכלה, אולי זאת בכל זאת מחאה פוליטית?

הבחירה הדמוקרטית של החברה הישראלית נעה על שני צירים עיקריים: הציר החברתי כלכלי והציר המדיני ביטחוני. בסיכום קצת פשטני של שני הצירים הללו הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: אדם או אדמה? רווחה או תחרות חופשית?

הבחירה היכן להיות במרחב הערכי היא תוצאה של התהליך הדמוקרטי. התוצאה הזאת מכתיבה סדר עדיפות לאומי בשני ממדים עיקריים הרלוונטים לענייננו:

1. הקצאת המשאבים הלאומיים
2. מידת המעורבות של הממשלה במשק

בשנים האחרונות התוצאה של הבחירה הדמוקרטית בישראל היא ממשלות שנמצאות בדרך כלל באיזור השמאלי התחתון של המפה הערכית בציור. לבחירה זו יש תוצאות מאוד מסוימות בשני המישורים עליהם דיברתי – למשל בהקצאת משאבי המדינה לסוגיות של ביטחון (כמה גדול צריך להיות תקציב הביטחון ולאילו מטרות הוא משמש) ותשתיות לאומיות (היכן משקיעים) או בסוגיות של הפרטה, מדיניות מס ושירותים חברתיים. מכיוון שקודם הראיתי שהנתונים אינם מאששים את ההשערה שהמחאה היא תולדה של עלייה אמיתית ביוקר המחיה בישראל , ייתכן ששורש הבעיה עשוי לנבוע מאי-הסכמה עם תוצאות התהליך הדמוקרטי. אם זאת הסיבה, ייתכן וההתעוררות עכשיו נובעת מכך שלקח לציבור זמן להבין ואף להרגיש את המחיר של תוצאת הבחירה הדמוקרטית שהוא עשה בשנים קודמות וההשלכות שלה על סדר העדיפות הלאומי.

תחרות חופשית ואושר האזרחים

אחת השאלות שנמצאות כיום בדיון היא על התחלופה בין חלוקת העושר לבין צמיחה? הביקורת שנשמעת היא שהמיקוד של ממשלות במדדים של צמיחה או צמיחה לנפש, מתעלמת מהסוגיה של חלוקת העושר. כיצד? בואו נבצע תרגיל חשבוני פשוט:

נניח שבשנה מסוימת המשק צמח ב- 20 והצמיחה התחלקה כך: 10 ל- 9 אנשים ועוד 10 לאדם אחד. הצמיחה הממוצעת לנפש הייתה אם כך 2. נבדוק עתה תרחיש אחר: המשק צמח ב- 18 והצמיחה התחלקה כך: 12 ל- 9 אנשים ועוד 6 לאדם אחד. במקרה השני מצבם של 9 אנשים השתפר ב- 20% ואילו מצבו של אדם אחד נשחק ב- 40% והמשק צמח לאט יותר – הצמיחה לנפש הייתה 1.8 בלבד.

באיזה משק סך שביעות הרצון של אזרחי המדינה יהיה גבוה יותר? באיזה משק יש סיכוי גדול יותר למחאה חברתית כללית?

המדיניות שמקדמת תחרות חופשית ומתמקדת במדדים של צמיחה ממוצעת לנפש מייצרת את הקרקע לקיטוב חברתי וזאת מכמה סיבות. לדוגמא:

1. שחרור השוק מכבלי הרגולציה יביאו במשק קטן כמו שלנו לריכוז כוח שוק בידי מעטים וכתוצאה מכך לשחיקה של עודף הצרכן לטובת עודף היצרן תוך הפחתה כוללת ברווחה במשק.
2. מדיניות מס שנועדה לעודד פעילות של הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מס חברות מחייבת מציאת מקורות חליפיים להכנסות המדינה, דבר שיוצר הגדלה של נטל המס על משקי הבית (באמצעות מסים ישירים ועקיפים).
3. מדיניות שמניחה שהסקטור העסקי יעיל מהממשלתי תעביר אליו אמצעים וסמכויות למתן שירותים חברתיים ואחרים שניתנו פעם על ידי הממשלה. במידה ואגב כך מוסר גם הפיקוח על מתן השירותים, השוק החופשי ידחוף את הפירמות למקסם רווח ולא למקסם את הרווחה.

אבל תוצאות אלה, השפעתן ומשמעותן ברורות פחות מהתוצאה הנמדדת על ידי מדד המטרה של צמיחת התמ"ג או צמיחת התמ"ג לנפש.

המסקנה היא שמדיניות ממשלתית ארוכת טווח חייבת לקחת בחשבון גם את ההתפלגות של הצמיחה על פני האוכלוסיה ולא רק את הממוצע של הצמיחה באוכלוסיה וכדי שזה יקרה המדיניות צריכה מראש להציב לעצמה יעדים ולמדוד אותם על פני כל מרחב ההתפלגות של האוכלוסיה במשק. בעולם כיום מדברים על מדידה שהיא הרבה מעבר לצמיחה כלכלית שנמדדת על ידי הסטטיסטיקה של החשבונאות הלאומית. מדברים על מדידה ישירה וקביעת מדיניות ביחס לסוגיות של בריאות, חינוך, ביטחון אישי, חופש פוליטי ועוד. נדמה לי שבעולם המורכב של היום, המעבר למדיניות כזאת הוא בלתי נמנע לאורך זמן.

תחרות חופשית, קרטלים ומונופולים

מדיניות התחרות החופשית הובילה, על פי הטענה המקובלת כיום, לריכוז של כוח בידי מעטים. עוד נמשכת הטענה שריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לעלייה ביוקר המחייה לצרכן הסופי. והמסקנה – צריך לפרק את הקרטלים והמונופולים.

לצערי בעוד החלק הראשון של הטענה יכול להיות נכון, המסקנה איננה בהכרח נגזרת ממנו!
נתחיל מהסוף – כבר הראיתי למעלה שלא נוצרה בישראל בעיית יוקר מחיה בעשור האחרון. המשמעות היא שאם יש בעיית יוקר מחיה, היא איננה תופעה של העת האחרונה. אם כך, לא בטוח שלמונופולים ולקרטלים שהתגבשו כאן בעשור האחרון יש בהכרח יד ברמת יוקר המחייה בישראל. אבל גם אם יש להם השפעה (ובהגדרה יש להם), האם המשמעות היא שיש "לשבור אותם"?

לפני שאמשיך, כדאי לעשות קצת סדר – בעיקר ביחס למושג קרטלים. קרטל מוגדר כשהתארגנות של חברות לצורך תיאום מחירים וכמויות בשוק מסוים. מטרת ההתארגנות היא להגדיל את הרווחיות של החברות על חשבון רווחת הצרכנים. התוצאה של התארגנות כזאת היא הקטנת סך הרווחה במשק ועליית המחיר לצרכן הסופי. יצירת קרטל (או הסדר כובל על פי לשון החוק) היא פעולה אסורה המהווה עבירה פלילית בישראל. לכן, וכדי לסכם נקודה זו, אם מישהו יודע על התארגנות קרטליסטית בישראל – הטיפול בכך צריך להיות במישור של רשויות אכיפת החוק (הרשות להגבלים עסקיים במקרה הזה).

עכשיו בואו נדבר על מונופולים ותחרות בין מעטים (אוליגופולים). אין ספק שמצב שוק בו למעטים יש כוח לקבוע מחירים וכמויות בשוק, הוא מצב בעייתי. במצב כזה בדרך כלל הפירמות, הפועלות למקסם את הרווח שלהן, ינסו להשפיע על המחירים בשוק והתוצאה תהיה עלייה ברווחיות של החברות על חשבון ירידה ברווחת הצרכן וברווחה הכוללת של המשק. אולם, יש גם צד חיובי להיווצרות של מיעוט של שחקנים בשוק מסוים. במקרים בהם הפעולה בשוק מסויים מחייבת השקעה גדולה או קיום של רמה גבוה של הוצאות קבועות אחרות, נוצר יתרון לגודל שמשמעותו – ככל שהיצרן גדול יותר הוא יכול לפעול (פוטנציאלית) ברמת יעילות גבוהה יותר ולכן להיות תחרותי יותר מול (למשל) מתחרים מן החוץ.

בעולם של שווקים גולובליים ומשק פתוח, ובהינתן הגודל (או למעשה הקוטן) של המשק הישראלי, נדמה לי שטבעי לחשוב שיתפתחו כאן מספר קטן של שחקנים בכל שוק וזאת כדי שיוכלו להתחרות עם יצרנים מחו"ל ואף להציע את מוצריהם בשוקי חו"ל.

כלומר – היווצרות של תחרות בין מעטים ואף מונופולים במקרים קיצוניים, היא התפתחות טבעית במשק קטן ופתוח כמו שלנו! אז מה הבעיה? הבעיה היא שמשום מה התחרות בשוק הגלובאלי לא מחלחלת בחזרה לשוק המקומי וכך לשחקנים המקומיים יש כוח שוק עודף במשק. אם כך, צריך לבחון את הפתרון בשני כיוונים:

האחד – לבדוק מה החסמים ליצירת תחרות מבחוץ בשווקים הללו?
השני – להטיל פיקוח על המחירים המקומיים במקומות בהם לא מתאפשרת תחרות מהחוץ.

כלומר – לא לשפוך את התינוק עם המים: למצוא דרך ליהנות מהיתרונות לגודל מבלי לסבול מהחיסרונות של יצירת כוח שוק עודף. ובפירוש לא ללכת אוטומטית ל"פירוק המונופולים והקרטלים".

מחאת האוהלים ומשבר החובות בעולם

החשש המרכזי שלי הוא שהלחץ מהציבור יגרום לקבלת החלטות חפוזות אשר לא יקחו בחשבון את מכלול הסוגיות שעל הפרק וללא שינוי אמיתי בסדר העדיפות הלאומי. המחשבה על האפשרות שניתן להגדיל את העוגה באמצעות הרחבת הגירעון והגדלת החוב הציבורי היא מחשבה מפחידה.

אני חושב שמארגני המחאה מבינים זאת אבל בלחץ הקהל והרצון להראות הישגים הם עלולים להיגרר להצגת דרישות לפתרונות טווח קצר שיעלו לנו ביוקר רב בעתיד!

מצד שני, המשמעות של שינוי חלוקת המשאבים ללא הגדלת סך העוגה הנה שעלול להיווצר במהירות עימות בין דרישות של קבוצות שונות באוכלוסיה. אם מישהו יקבל יותר, מישהו צריך לקבל פחות. ולאן כל זה יוביל אותנו?


צחי פרנקוביץ

חובות לאומיים - ממי עלינו לדאוג

לגמרי במקרה המאמר שפרסמתי אתמול הקדים את המהומה זוטה שהתרחשה היום בשוקי ההון - מדד ת"א 25 "נפל ב- 1.7% ומדד מניות הבנקים נחתך ב- 2.5%" כשהכותרת בדה מרקר היא: "אחד העם מניות הפיננסים צנחו: תחושה שהסיפור באירופה לא נגמר" ו"חששות החוב מפילים את הבורסות באירופה" ועוד ועוד.

מה קרה היום שלא היה ידוע אתמול? האמת, אם אתם שואלים אותי, כלום! כפי שכתבתי אתמול, בעיית החוב היא רחבה ובעלת היקף משמעותי. ושוב אני חוזר - לאו דווקא הסיפור של יוון.

אתמול התמקדתי בתמונה הגולבאלית ובארה"ב, מסיבות מובנות. אבל לנוכח ה"חדשות" מהיום אני חש צורך לשתף אתכם בעוד נתונים. אם כך, מי הן המדינות שמפניהן עלינו באמת לחשוש ברמה הגלובאלית? מי הן המדינות שרמת החוב שלהן בתוספת הגודל היחסי שלהן מסך הפעילות של המדינות המפותחות, עלולות להשפיע לאורך זמן (ולא רק כתגובה יומית של משקיעים עצבניים) על כלל הכלכלה העולמית?

אתמול דיברתי על ארה"ב - 38% מהתמ"ג של המדינות המפותחות ונטל חוב של כ- 112% בסוף 2016 (92% בסוף 2010)
במקום השני יפן - עם 10.5% מהתמ"ג ונטל חוב של 250% בסוף 2016 (אם כי יפן היא מקרה קצת שונה שכן החוב החיצוני שלה נמוך יחסית).
ובמקום השלישי - כוכבת היום, אטליה - עם תרומה של כ- 4.3% לתמ"ג של המדינות המפותחות וחוב ציבורי כולל של כ- 118% מהתמ"ג בסוף 2016.
גם מקומה של בריטניה ברשימה - היא גדולה מאטליה עם 5.5% מהתמ"ג המצרפי אבל עם נטל חוב נמוך יותר - 81% בסוף 2016 (רק מעט מעל "כלל הזהב" של 75%).
צרפת דומה בגודלה לבריטניה ונטל החוב שלה בסוף 2016 צפוי לעמוד על כ- 87% תוצר.
ויש את הכוכבות שהובילה בכותרות עד לא מזמן כגון: פורטוגל, יוון, אירלנד ואפילו בלגיה, שנטל החוב שלהן גבוה מאוד ונמצא במגמת עלייה, אבל החלק היחסי שלהם בכלל הפעילות הכלכלית העולמית הנו נמוך ולכן לדעתי השפעתן הכוללת לאורך זמן לא תהיה מהותית, גם אם הן יקלעו למשבר חוב מקומי.

לגבי הקביעה האחרונה אני רוצה לסייג - לשווקים הפיננסיים יש תכונה של תגובת יתר שעלולה להצית תבערה גדולה גם מגפרור קטן (יוון למשל). אם יוון תכנס למצב של חדלות פירעון עלול להיווצר גל ראשוני של נפגעים ישירים (גופים פיננסיים בעלי חוב יווני) וגל משני של חוסר אמון של משקיעים בחובות של מדינות. תרחיש כזה עלול להתדרדר למשבר פיננסי גלובאלי לא בגלל המשמעות המקרו כלכלית של מדינה קטנה כמו יוון, אלא בגלל התכונה של השווקים (המשקיעים) להגיב ספונטנית לחדשות רעות ורק אחר כך לעצור ולשאול מה המשמעות האמיתית.

לסיכום, כפי כתבתי אתמול - התמונה לא סימפטית מנקודת מבט של יכולת המדינות לצמוח תחת נטל חוב משמעותי ואוסיף לכך שהתנהגות שוק ספונטנית כתוצאה מהתפתחות שלילית משמעותית, גם בקשר לכלכלה קטנה יחסית, מכניסה גורם אי וודאות נוסף לתוך המערכת.

זה הזמן של העמידים, אלה שלא מתרשמים מתגובות ספונטניות של משקיעים אלא יודעים להסתכל על הגורמים היסודיים, להבין ולהעריך נכון את התהליכים ארוכי הטווח.

צחי פרנקוביץ