האיום הדמוגרפי והקיטוב העדתי/חברתי בישראל

בישראל של 2016 מתקיימים שני תהליכים/ויכוחים פוליטיים-חברתיים:

התהליך הראשון קשור לקיטוב הבין עדתי, הדתי והלאומי בין הקבוצות העיקריות המרכיבות את החברה בישראל: הציר מזרחים/אשכנזים מול הציר יהודים/ערבים מול הציר חילונים/חרדים.

התהליך השני קשור לשאלת עתיד השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון ומתקיים על הציר של "מדינה יהודית ודמוקרטית " (תחת התיזה של הסדר "שתי המדינות לשני עמים") מול "מדינה דו-לאומית" (תחת התיזה של "ארץ ישראל השלמה").

התהליך הראשון, אשר מתודלק במידה רבה על ידי מערכת פוליטית מקטבת שמנצלת את הגברת הקיטוב לטובתה, מחליש למעשה את הקשר המבני בין חלקי החברה, בעוד התהליך השני מאיים להוסיף קבוצה נוספת למשוואה.

אם כן, אפשר להסתכל על שאלת ה"איום הדמוגרפי" ושאלת "הקיטוב הפנימי העדתי/לאומי/דתי" כאל אותה השאלה, והיא - איך תראה החברה הישראלית בעתיד בשני תרחישים אפשריים: מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינה דו-לאומית?

אז שיחקתי בנתוני הלמ"ס ומקורות אחרים כדי לבנות את שני התרחישים הללו, והנה התוצאה:

  

והנה התהליך ההיסטורי שמוביל לתוצאה הזאת:

הבשורה הטובה, שאני מאמין שלא תהיה עליה מחלוקת, הנה שאנחנו הופכים יותר ויותר ממדינת מהגרים למדינה שבה רוב האוכלוסייה היא ילידת המקום (ז"א דור שני של ילידי הארץ). בהקשר זה ניתן לתהות - בין אם מסכימים או מתנגדים לכך - האם המלחמה של "עדות המזרח" לבצע "תיקון" אל מול שנים של הפלייה (לפי טענה רווחת) הנה מעט מדי ומאוחר מדי? אנחנו כבר יותר ישראלים מאשר אשכנזים או מזרחיים...

הבשורות הפחות מוצלחות (שוב, להערכתי לדעת רוב האנשים) הנן כדלקמן:

השילוב של העמקת הקיטוב בין הקבוצות באוכלוסייה ביחד עם התממשות תרחיש ה"מדינה הדו-לאומית" עלול להביא לכך שאוכלוסיית הערבים בין הים לירדן (שצפויה להגיע לכמעט 40% מסך התושבים) תעמוד אל מול אוכלוסיה יהודית מפולגת ומקוטבת שמכילה בתוכה קבוצה מתבדלת הולכת וגדלה (החרדים שיהוו כ 11% מאוכלוסיית "המדינה הדו-לאומית") וקבוצות נוספות שנווטו על ידי הנהגה פוליטית להיתקטשות בין עדתית שתחליש את האינטרס המשותף שלהם אל מול הרוב הערבי-חרדי.

להרכב הדמוגרפי של תרחיש ה"מדינה הדו לאומית" יש כמובן משמעויות נרחבות על כל תחומי החיים במדינה הזאת:

• מבחינה כלכלית מדובר ביישות מדינתית שרמת התוצר לנפש בה נמוכה דרמטית מרמת התוצר לנפש בישראל היום (שגם היא נמוכה ונמצאת בדעיכה יחסית). 
• מבחינה חברתית מדובר ביישות מדינתית שבה כמחצית האוכלוסייה חיה ברמת חיים ורמת חינוך של העולם השלישי - הנטל על מוסדות המדינה (בעיקר רווחה, חינוך, בריאות, ביטחון פנים וכיוצ"ב) יהיה אדיר. 
• ומבחינה פוליטית יש שאלה ענקית לגבי מי תהיה המפלגה הגדולה ביותר והאם אפשרית קואליציה אנטי-ציונית של ערבים וחרדים אשר תקבל את המושכות לידיה?!

חשוב מאוד לשים לב - אני לא מדבר על עוד 50 או 100 שנים (שזה טווח שכל אחד מרגיש נוח לדבר עליו כי זה יהיה כבר אחריו). אני מדבר על שנת 2025 - עוד 9 שנים בסך הכל!!!

הערה: אני לא חושב שהוויכוח הפנימי (הקיטוב הפנימי) והחיצוני (דו-לאומית כן או לא) צריכים להיות מוכרעים על בסיס שיקולים תועלתניים כי מה שהנתונים הללו מלמדים אותנו זה שהשיקול התועלתני של היום לא בהכרח רלוונטי למחר. השיקולים החשובים באמת, שהם גם על-זמניים, הנם השיקולים הערכיים, והערכים שלפיהם מתעצבת החברה בעת הנוכחית יכתיבו לאן פנינו מועדות.

צחי פרנקוביץ

מצבה היחסי של ישראל

באוקטובר 2012, מעט לאחר חגי תשרי, כתבתי את המאמר שבקישור הבא.

מצבה היחסי של ישראל, אוקטובר 2012

המאמר נועד לבחון, באמצעות ניתוח העובדות והנתונים הידועים, את הטענה שרווחה אז ביחס למצבה הטוב של כלכלת ישראל. התקופה הייתה תקופת בחירות ולמרות שכמו במקרים אחרים, כתבתי אותו שלא במסגרת התפקיד הרשמי שלי, החלטתי שלא לפרסם אותו בשל רגישות התקופה.

בימים והשבועות האחרונים, גם על רקע הקמת הממשלה החדשה והדיון הציבורי במקורות הגירעון התקציבי, מתעורר מחדש הדיון במצבה היחסי של ישראל . לאור זאת מצאתי לנכון לפרסם כאן את המאמר שכתבתי לפני -9 חודשים בנושא זה. תוכלו לראות שהוא רלוונטי היום כפי שהיה לפני כמעט שנה.

קריאה מהנה!

צחי

הסיפור של IDB בשלושה גרפים

בעקבות הדיון הציבורי הנרחב על מצבה הפיננסי של קבוצת IDB שאלתי את עצמי האם אפשר לאסוף ולנתח את הנתונים של הקבוצה ולגלות את המקורות למצבה בצורה פשוטה ותמציתית? ככלל, הדוחות השנתיים של החברות בקבוצה – ולענייננו הדוחות של החברה האם IDB אחזקות - מקיפים כמות עצומה של מלל ונתונים (הדו"ח התקופתי ל- 2012, למשל, מכיל 766 עמודים - פי שניים כמעט מהדו"ח של שנת 2004)[1]. מכאן שהאתגר לחלץ מתוכם קומץ של נתונים שיספר את הסיפור עלול להיות קשה למדי.

לאחר מחשבה החלטתי להתגבר על האתגר של ריבוי המידע באמצעות האסטרטגיה הבאה:

1. להתעלם מכל המלל שבו החברה מסבירה את התוצאות העסקיות שלה. אני מתמקד בסיפור שמספרים הנתונים בלבד.
2. להתמקד בדוחות המאוחדים בלבד, ברמת החברה האם בראש הפירמידה[2].
3. להתמקד בדו"ח תזרים המזומנים שהוא "חסין" יחסית לשיטות מדידה ודיווח חשבונאי ולשינויים בהם.
4. להישאר ברמה יחסית גבוהה של אגרגטים (חוסך את הצורך לאסוף ולנתח מידע מהביאורים לדוחות הכספיים).

הנתונים שנאספו לבסוף לצורך הניתוח כוללים ממספר קטן של סעיפים מדו"ח תזרים המזומנים של החברה וכן מספר נתונים מהמאזן המאוחד, ומקורם בדוחות התקופתיים השנתיים של IDB אחזקות משנת 2003 ועד שנת 2012.

התוצאה של ניתוח קצר ותמציתי זה מובאת בשלושת הגרפים הבאים.

רמת המינוף הפיננסי של הקבוצה שגדלה פי 10 משנת 2003 ועד לסוף 2012. רמת גדלה מכיוון שני הממדים שלה. מצד אחד צמח החוב המצרפי של הקבוצה (חוב סחיר וחוב לבנקים) מכ- 11.2 מיליארד ש"ח בסוף 2003 לכמעט 40 מיליארד ₪ בסוף 2012. ומהצד השני ההון של בעלי המניות בקבוצה (הון עצמי + הון בעלי מניות חיצוניים) פחת מכ- 8.5 מיליארד ₪ בסוף 2003 למעט פחות מ- 3 מיליארד ₪ בסוף 2012.

צורכי המימון המצטברים של הקבוצה נבעו במהלך השנים משני מקורות עיקריים – הראשון הוא היקף ההשקעות שהקבוצה ביצעה בהיקף העולה על תזרים המזומנים מפעילות שוטפת (הברים הירוקים משמאל) והשני הוא משיכות הדיבידנד מהקבוצה לאורך השנים (באדום בגרף). שני הגורמים הללו יצרו היקף מצטבר של צרכיי מימון חיצוניים בסך של כ- 22 מיליארד ₪ בשיא (2010). אבל מה שעוד יותר מעניין הוא שכשני שליש נבעו ממשיכות דיבידנד ואילו בשיא רק כשליש מצרכיי המימון נבעו מהצורך לממן השקעות (כלומר – לשרת מטרות עסקיות של החברות ולא של בעלי המניות[3]). למעשה, נכון לסוף 2012 תזרים המזומנים המצטבר מפעילות שוטפת בניכוי פעילו השקעה הוא חיובי והגורם העיקרי לצרכיי המימון של הקבוצה הוא משיכות הדיבידנד לאורך השנים.

נדמה כאילו ממעוף הציפור ובחלוף הזמן, נתוני הקבוצה חושפים שקבוצת IDB חוותה בעצם התפתחות שתוצאותיה דומות ל- leveraged buyout אשר מוגדר כך [4]: 

"Leveraged buyout (LBO) is acquisition (usually of a company, but can also be single assets such as a real estate property) where the purchase price is financed through a combination of equity and debt and in which the cash flows or assets of the target are used to secure and repay the debt. In other words, the acquisition of another company using a significant amount of borrowed money (bonds or loans) to meet the cost of acquisition. Since the debt, be it senior or mezzanine, always has a lower cost of capital than the equity, the returns on the equity increase with increasing debt. The debt thus effectively serves as a lever to increase returns which explains the origin of the term LBO". 

בעלי המניות מנצלים את תזרים המזומנים של החברות בקבוצה כדי להחליף הון עצמי בחוב חיצוני כשההיגיון הכלכלי הוא שתוחלת התשואה הצפויה על ההון תגדל משום שעלות החוב החיצוני נמוכה יותר (דרך אחרת להסתכל על זה היא לחשוב על החוב החיצוני כמכיל רכיב של אופציית PUT של בעלי המניות על בעלי החוב אשר משתתפים ב- down side אבל חלקם ב- up side מוגבל לגובה הריבית בלבד).

וכאן אנו עוברים לנקודת המבט של המלווים השונים – מרבית הנתונים שאני מראה כאן היו זמינים לציבור ולמקבלי ההחלטות בגופים המלווים, ולא רק בדיעבד (כמו שאני עושה כאן). האם וכיצד זה השפיע על יכולת גיוס החוב של הקבוצה?

ובכן, מסתבר שלאורך כל השנים, לרבות ב- 2012 (אם כי חשוב לציין שב- 2012 הקבוצה לראשונה פרעה חוב יותר מאשר גייסה חוב) קבוצת IDB המשיכה לגייס חוב לזמן ארוך. לטעמי מפתיעות במיוחד השנים 2010 ו- 2011 וזאת משום כבר אז יכולנו לראות שרמת המינוף של הקבוצה עלתה מאוד ושעיקר השימוש בתזרים הוא כדי לשרת משיכות של דיבידנד לבעלי המניות. מה היה אם כן הרציונל שעמד מאחורי המשך הרחבת החוב של הקבוצה בסכום מצטבר נטו של למעלה מ- 6 מיליארד ₪ בשתי השנים הללו, שהיו גם שנות השפל של המשבר העולמי?

לסיכום

חלוקת דיבידנדים לבעלי המניות היא פעולה לגיטימית לחלוטין והנה אחת הדרכים המרכזיות שבהן רואים בעלי המניות בחברה את פירות השקעתם בה. מימון פעולות עסקיות של חברה באמצעות גיוס חוב חיצוני הנה פעולה לגיטימית ומקובלת לחלוטין בעולם העסקי, ואילולא התקיימה, חברות רבות לא היו יכולות להשקיע בנכסי השקעה וגורמי ייצור, ולצמוח.

השאלה שלדעתי מתעוררת לנוכח הנתונים של IDB אחזקות היא היכן עובר הגבול כאשר חברה מגייסת חוב חיצוני המשרת בחלקו הגדול חלוקת דיבידנד לבעלי מניותיה ולאו דווקא את צרכיה העסקיים? מתי תהליך זה, אשר מגדיל את רמת המינוף הפיננסי של החברה ולפיכך מחליש את עמידותה לזעזועים בסביבה החיצונית, הופך להיות מסוכן מדי – לחברה ולבעלי החוב? והאם קבוצת IDB חצתה את הסף הזה? 

---------------------

הערה טכנית לנתונים - הנתונים קובצו על ידי באופן ידני ממספר דוחות שנתיים של חברת IDB אחזקות. למרות שבדקתי את עצמי יותר מפעם אחת, עדיין קיים חשש שנפלה טעות הקלדה כלשהי בנתונים. יחד עם זאת, אינני סבור שיש סיכוי גבוה לכך שטעויות הקלדה השפיעו מהותית על תוצאות הניתוח. בעיה נוספת שהיה עליי להתגבר עליה היא חוסר אחידות בדיווחים על פני השנים ותיקונים לאחור של הדוחות. לא זיהיתי שסוגיות אלה מהותיות לניתוח אבל נקיטת גישה שונה משלי כדי להתגבר על השינויים בדוחות עשויה להוביל לתוצאות מעט שונות מהמוצג כאן. 

_____________________________________________________________________

[1] שאלה מעניינת היא האם ההיקף העצום של מידע ונתונים באמת מוסיף אינפורמציה למשקיעים ומשרת את מטרותיהם או שאולי התוצאה עלולה דווקא להיות הפוכה וריבוי האינפורמציה מפחית בפועל את איכות המידע שבידי המשקיע? אני לא נכנס לזה כאן. 

[2] הדוחות המאוחדים מגלמים הנחה סמויה של אפשרות לזרימה חופשית של הון ונכסים בין החברות, ולכן מציגים למעשה תמונה מוטה לחיוב ביחס למצבה האמיתי של החברה בראש הפירמידה. לצורך הפשטות והיעילות התעלמתי מההטיה הזאת. מצד שני, ההסתכלות רק על תמונת המקרו של הקבוצה עלולה כמובן לפספס חלק מהסיפור שנמצא בפרטים של החברות במורד הפירמידה. זוהי חולשה של הניתוח כאן. 

[3] כפי שאמרתי בפתיח, אני מתבסס על מידע אגרגטיבי בלבד. אבל ביחס להשקעות האמת היא שידוע שחלק מהמקורות הללו נותבו לרכישה של מניות בחברות מוחזקות, ואפשר לשאול האם פעולה כזאת עומדת במבחן של הגדרת "מימון לצרכיי מטרות עסקיות" ?

[4] מקור: From Wikipedia, the free encyclopedia @ http://en.wikipedia.org/wiki/Leveraged_buyout

2010 – 2020 : העשור של דור המידע / צד ההיצע – העתיד של האינטרנט

מרשל מקלוהן (Marshall McLuhan^[1]) כתב:

"We shape our tools and thereafter our tools shape us"

במאמר הקודם, "2010 – 2020 : העשור של דור המידע" (nekudatmabat.blogspot.com, ינואר 2012) התיזה הבסיסית טענה שבני דור המידע (ילידי 1985 והלאה) ידעו לנצל את הפוטנציאל הגלום ברשת טוב יותר מאשר בני הדור שקדם להם – הדור שהמציא ופיתח את עולם רשתות המידע. כתוצאה מכך, טענתי, אחד ממקורות השינוי יהיה תוצאה של ירידת כוחו של המידע כמקור ליתרון תחרותי בכלכלה ובחברה. מכאן שארגונים ותעשיות שכוח המידע מהווה עבורם מרכיב מרכזי באסטרטגיה התחרותית (למשל ארגוני שירותים למינהם) עלולים למצוא את עצמם מאוימים אם לא ישכילו להמציא את עצמם מחדש.

הדיון הקודם על דור המידע התייחס למעשה לשני כוחות המניעים את השינוי:

1. צד הביקוש לשירותים והיכולות שרשת האינטרנט יכולה להציע – צד זה מיוצג על ידי בני דור המידע והכוח הכלכלי-חברתי שהם יצברו בעשור הקרוב.
2. צד ההיצע – המשך ההתפתחות של רשת האינטרנט הן ככוח דוחף ויוזם של יצירה וחדשנות בכל הנוגע לאופן שבו ניתן לנצל את הרשת כדי לשנות את אופן הפעולה וההתנהגות של הצרכנים (גוגל, פייסבוק וגרופון הן דוגמאות טובות לכך) והן ככוח מגיב לביקוש הגובר (למשל – אימוץ הרשת על ידי תעשיות מסורתיות).

במאמר הנוכחי נדבר על כיווני ההתפתחות העיקריים של רשת האינטרנט בעשור הקרוב (להיכן הולכת הרשת דרך הכוח המניע של צד ההיצע). הדברים הם תוצאה של חקירה מקיפה סביב שאלת עתיד הרשת. המחקר בראשיתו ולכן במסגרת הנוכחית אספק טעימה ראשונה בלבד(ובוודאי לא ממצה)  מתחום מרתק ובעל חשיבות עליונה להבנת ההתפתחות של העולם הכלכלי/חברתי/פוליטי ב- 10 עד 15 השנים הקרובות.

הבנת כיווני ההתפתחות האפשריים של הרשת עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את  האפשרויות שיעמדו לרשות בני דור המידע לקראת סוף העשור הנוכחי ולאחריו, ולגבש הבנה טובה יותר ביחס להשפעה של אפשרויות אלה על הסביבה החברתית והכלכלית בה הם יפעלו. כפועל יוצא מכך נוכל בהמשך גם להבין טוב יותר את ההזדמנויות והאיומים שהתפתחויות אלה מציבים.

אחת התועלות שעשויה לצמוח ממחקר רב תחומי של מימד הביקוש (נקודת המבט של דור המידע), מימד הטכנולוגיה או ההיצע (נקודת המבט של יזמי האינטרנט) ומימד התאגידים והתעשיות (אתגור מודלים עסקיים ומבנים ענפיים בכלכלה) עשויה להיות בזיהוי מוקדם של איומים והזדמנויות וגיבוש ופיתוח פתרונות אשר יקדימו את השוק וזאת על פני כל אחד משלוש הממדים או בכולם גם יחד. פוטנציאל התועלת הכלכלית, באם אכן ניתן יהיה לזהות ולהגדיר במדויק הזדמנויות כאלה, הוא בעל ערך רב.

עתיד האינטרנט – תובנות ראשונות

ווינסטון צ'רצ'יל אמר^[2]:

“The empires of the future are the empires of the mind”

שני ענפים מרכזיים שולטים כיום במחשבה על האינטרנט בעתיד.

הענף הראשון הוא הענף האבולוציוני. בענף הזה הגישה היא להשליך מההתפתחויות ידועות של הרשת עד כה לגבי העתיד שלה בסוג של אקסטרפולציה רציפה. היתרון של הגישה הוא בזיהוי מגמות ובכושר השכנוע שלה שכן היא יוצאת מהמוכר והידוע. קרוב לוודאי שהיא יותר מתאימה לטווח הבינוני. החסרון המרכזי שלה לטעמי הוא שאין ביכולתה לזהות נקודות של אי רציפות בהתפתחות הרשת. למשל – ההתפתחות של פייסבוק והרשתות החברתיות והשינוי שהן יצרו בתרבות, בחברה ובכלכלה כנראה שלא היו נחזות בגישה זו.

הענף השני הוא הענף הרבולוציוני. בענף הזה נמצאים אנשי החזון אשר מנסים לחזות התפתחויות לא לינאריות ברשת באמצעות גישות לוגיות ופילוסופיות אשר אינן נובעות במישרין מההתפתחויות של הרשת עד כה.

Anytime, Anywhere, Anything

בשנת 2007 בהרצאה על במת TED דיבר קווין קלי (Kevin Kelly^[3] ) על האינטרנט בעוד 5000 ימים וזאת לכבוד הגעתה של רשת האינטרנט לגיל 5000 ימים^[4] . ההרצאה היא נקודת פתיחה טובה לדיון על עתיד הרשת שכן היא מדברת על ארבעה ממדים מאתגרים של הרשת העתידית:

1. רשת האינטרנט כמוח אנושי – קלי בדק וחישב שכמות הקשרים ונקודות החיבור ברשת האינטרנט של 2007 דומה בהיקפה למוח אנושי אחד (1 HB) וכי עד שנת 2040 הרשת תכפיל את עצמה כל שנה ותגיע לכ- 6 Billion HB. כלומר, תגיע לכמות הקישורים ונקודות החיבור שווי ערך למוח של כלל אוכלוסיית העולם.

אחד המושגים שנקשרים בעתיד כזה היא סינגולריות טכנולוגית (Technological Singularity^[5]) שהיא הנקודה בזמן שבה הטכנולוגיה תעבור את האינטליגנציה האנושית. בין עם מדובר בהתקדמות לעבר נקודת הסינגולריות ובין אם לאו, המחשבה על הרשת כאל אורגניזם הכולל את כל הקשרים וכל נקודות החיבור אליה, ואותנו,  מעלה שאלות מרתקות באשר לעתיד.  

2. הכל מחובר לרשת (Internet of things) – ב- 2007 היינו בתחילת המהפכה של הטלפונים החכמים (בזכות הפריצה של אפל עם ה- iPhone) אבל כבר אז קלי צפה שבעתיד כל המכשירים והדברים יהיו מחוברים לרשת. מדובר לא רק במחשבים ושלוחותיהם הקרובות והרחוקות יותר (טלפונים חכמים, טאבלטים ושאר גדג'טים) אלא בחיבור לרשת של מכוניות, פרטי לבוש, ניהול האנרגיה הביתית, מכשירים חשמליים, טלוויזיות, מערכות בקרה מרחוק ועוד. התחזיות של גרטנר מאששות את ההערכה הזאת: ב- 2010 נמכרו בעולם כ- 100 מיליון מכשירים ניידים חכמים (מערכות הפעלה של גוגל – אנדרואיד, אפל – iOS ומיקרוסופט). עד 2015 מעריכה גרטנר שהיקף המכירות של מכשירים מבוססים מערכות הפעלה ניידות יגיע לכמעט מיליארד מכשירים – כמעט פי 10 מאשר ב 2010.

3. מעבר מקישוריות ברמת דפים לקישוריות ברמת נתונים (Semantic Web^[6]) – בשלב הראשון של הרשת הקישוריות הייתה בין מחשבים. בשלב השני (שבו אנו נמצאים היום) הקישוריות היא בין דפי אינטרנט. השלב הבא, שהוא גם שלב חשוב למימוש התחזית הקודמת (Internet of things) הנו קישוריות בין פריטי מידע בודדים (DATA). אבל על מנת שזה יתממש הרשת צריכה לעבור מזיהוי חד ערכי של דפים לזיהוי חד ערכי של מידע. כתוצאה מכך כל אובייקט מידע בודד (למשל הזיהוי שלי ברשת) יקבל זיהוי ייחודי אשר ישותף בכל רחבי הרשת (אפשר לחשוב על זה כסוג של Global Master Data & Metadata ). באופן הזה נוכל לקשר באופן ייחודי בין כל דפי האינטרנט בהם, למשל, מופיע השם שלי. התועלת לפיתוח הידע האנושי והיעילות האפקטיבית של כריית מידע מהרשת הוא ברור אבל המחיר המרכזי לצידו יהיה במוכנות של החברה האנושית לוותר על מידת הפרטיות שיש היום. אני חושב שבני דור המידע – במוכנות שלהם לחשוף מידע אישי ברשתות החברתיות – מלמדים אותנו שרמת הפתיחות שלהם לסוג כזה של מחיר גבוהה יחסית לבני הדור שקדם להם.

4. קישוריות לרשת מכל מקום, בכל עת ומכל אמצעי (Technoligical Neutrality) -  כיוון התפתחות אפשרי מתייחס לשתי גישות שונות לקישוריות שמתקיימות היום. הגישה שמיוצגת על ידי אפל אבל נכונה למשל גם להרבה רשתות ארגוניות היא גישה שקושרת בין החומרה ו/או המיקום שלך לבין היכולת שלך להגיע למידע. הגישה השנייה, שמיוצגת על ידי גוגל ומערכת ההפעלה שלה (Android) מבוססת על נייטרליות לחומרה או למיקום. הרעיון הבסיסי הוא שמערכת ההפעלה יכולה לפעול על מגוון בלתי מוגבל של מכשירים ושירותי גוגל נגישים למשתמש מכל סוג של מכשיר (ללא תלות במערכת ההפעלה). כל מי שמשתמש בשירות הדואר האלקטרוני של גוגל (Gmail) נמצא כבר היום בעולם של נייטרליות חומרה. המשמעות של נייטרליות חומרה היא שהמשתמש יצפה לקבל את כל הנגישות לכל האפליקציות ולכל השירותים הזמינים לו ברשת האינטנרנט בכל מקום בכל זמן ומכל מכשיר – באופן שקוף לחלוטין.  

מחשוב ענן (Cloud Computing) – הנקודה האחרונה מהרצאתו של קווין קלי לוקחת אותנו להתפתחות הבאה, המעבר למחשוב בענן. מהו הענן ומהו מחשוב ענן? המסמך שאתם קוראים עכשיו נכתב באמצעות Google Docs. מדובר באפליקציית עיבוד תמלילים (בדומה ל- WORD של מייקרוסופט) אשר נמצאת בשרת של גוגל ברשת ולא על המחשב של,י והקובץ עצמו נשמר כל העת ברשת. המשמעות היא שכתיבת המסמך, שמירתו ואחזורו אינם תלויים כלל בחומרה או במערכת ההפעלה בה אני משתמש. אני מתחיל לכתוב את המסמך במחשב הנייד, ממשיך אותו במחשב במשרד ומסיים אותו עם מחשב הטאבלט ואם אהיה מעוניין בכך, אני יכול לשתף אותו עם אחרים ברשת בקלות רבה. מחשוב הענן הוא מרכיב מהותי באפשרות להגיע לנייטרליות טכנולוגית עליה דיברנו קודם.

סקר שנערך בקרב 895 מומחים שערך מכון PEW^[7] מצא שמרבית המומחים (71%) סבורים שעד 2020 רוב האנשים יעברו לעבוד בענן עם אפליקציות מבוססות רשת:

“By 2020, most people won't do their work with software running on a generalpurpose

PC. Instead, they will work in Internet-based applications such as Google

Docs, and in applications run from smartphones” (PEW Survey, p.4) .

שיתוף פעולה חברתי (Social Collboration) – בשיתוף פעולה חברתי אינני מתכוון לאופן ולמהות העיקרית של השיתוף החברתי המתרחש כיום ברשתות החברתיות (Facebook ודומותיה).הכוונה היא להבנה שבאמצעות הרשת ניתן לייצר תנאים של שיתוף פעולה בין אנשים לטובת השגת מטרות משותפות המחייבות שיתוף במידע, ידע ומשאבים בין החברים ברשת שיתוף הפעולה. הדוגמה המיידית שאפשר לחשוב עליה היא אירוע ברשת שמתרחש ממש בימים הללו - פרשת "פסק הזמן" של קבוצת שטראוס. בעבר שטראוס יכלה להניח בסבירות גבוהה שהצרכן לא מסוגל ולא יכול להגיע למידע מלא כך שיוכל לדעת האם יש הפליית צרכנים במוצרי החברה (ובמקרה הנדון, האם חטיף "פסק זמן" נמכר בכל מקום באותו מחיר?). היום כבר לא - מספיק שצרכן יצלם ויפיץ ברשת החברתית דוגמה של מקום שבו החטיף נמכר במחיר זול בהרבה מהמחיר בו הוא נמכר בארץ כדי שכל הרשת תעסוק בנושא. ואם החברה מנסה להתגונן באמצעות הטענה שזה מקרה חריג ("המחיר הנמוך נובע ממלאי מצטבר אצל הקמעונאי") די בכך כדי לעודד צרכנים אחרים לחפש דוגמאות נוספות, שכמובן נמצאו. זוהי דוגמא לשיתוף פעולה חברתי ספונטני. אבל שיתוף הפעולה יכול גם להיות יזום - למשל, משתמשי תכנת הניווט WAZE שמשתפים במידע על מצב התנועה. דוגמה מעניינת נוספת היא לתת לקבוצה גדולה מאוד של אנשים לתייג תמונות באמצעות השתתפות בחינם בסוג של משחק (ראה Yahoo's game of photo tag^[8]).

האם התפתחות האינטרנט ובמיוחד התפתחות שיתוף הפעולה החברתי, יביאו למימוש אמיתי - בפעם הראשונה בהיסטוריה - של מושג התחרות המשוכללת,  שאחד מתנאיו הוא שלכל המוכרים והקונים מידע מלא על כל המתרחש בשוק?

מחופש מוחלט ליעילות ומיקוד (From Browser to Applications) – במאמר במגזין WIRE מאוגוסט 2010 ^[9]  טוענים המחברים (Chris Anderson and Michael Wolff) שהתפשטות האפליקציות הייעודיות (בתחילה במכשירים הניידים - טלפונים חכמים וטאבלטים) מצביעה על שינוי מהותי בתפיסה של הרשת. אם בעבר התפיסה המרכזית הייתה חופש מוחלט של חיפוש ואיתור מידע (באמצעות דפדפן הרשת ומנועי חיפוש), כיום - כתוצאה מכמויות המידע העצומות ברשת - הצרכן והמשתמש מעוניינים לקבל את המידע באמצעות אפליקציות ייעודיות שיהפכו את השיטוט בעולם המידע ליעיל ואפקטיבי יותר. אין המשמעות שהדפדפנים או מנועי החיפוש יעלמו אלא שיהיה מעבר מסיבי מהעולם של הרשת הפתוחה והמחברת הכל להכל (World Wide Web) לעולם מאורגן וממוקד הרבה יותר לצרכים והמטרות השונות. אני מעריך שבמקביל להתפתות הזאת תהיה התפתחות (מאחורי הקלעים) של מנועי חיפוש חכמים יותר (שנותנים תוצאות הרבה יותר מתאימות וממוקדות) וזאת באמצעות פיתוח אלגוריתמים חכמים שיודעים לזהות את המאפיינים והמטרות של המשתמש באופן חכם יותר מאשר כיום (למשל כתוצאה מהתפתחות יכולות טכנולוגיות ואנליטיות לנתח במהירות כמויות עצומות של מידע בהקשר הספציפי של המשתמש). זהו עולם של פחות אבל יותר.

אלינור רוזבלט אמרה^[10]:

“The future belongs to those who believe

 in the beauty of their dreams”

צחי פרנקוביץ

---

[1] Marshall McLuhan, Understanding Media (1964) 

[2] Sir Winston Churchill , Speech at Harvard University, September 6, 1943

[3] Kevin Kelly (born 1952) is the founding executive editor of Wired magazine.www.ted.com/.../kevin_kelly_on_the_next_5_000_da

[4] מכאן שתחילת הספירה של הרשת (World Wide Web) היא אי שם בשנת 1993 והאופק בהרצאתו של קווין קלי נמצא בשנת 2020 לערך.

[5] ראו לדוגמא במאמר של ניק בוסטרום:

 Nick Bostrom, Superintelligence - Answer to the 2009 EDGE QUESTION: “WHAT WILL CHANGE EVERYTHING?”  http://www.nickbostrom.com/views/superintelligence.pdf

[6] תפיסת הרשת הסמנטית מקודמת על ידי ארגון ה- W3C שהוא ארגון בינלאומי שמטרתו לקדם את רשת האינטרנט למימוש מלוא הפוטנציאל שלה (ראה גם ב- http://www.w3.org/2001/sw/). 

[7] Pew Internet & American Life Project, The future of cloud computing Survey - June 2010.http://pewinternet.org/Reports/2010/The-future-of-cloud-computing.aspx

[8] http://news.cnet.com/Yahoos-game-of-photo-tag/2100-1032_3-5630403.html

[9] http://www.wired.com/magazine/2010/08/ff_webrip/all/1

[10] Eleanor Roosevelt, First Lady, Born: October 11, 1884, Died: November 7, 1962

2010 – 2020 : העשור של דור המידע

סיום שנת 2011 ותחילתה של 2012 היא הזדמנות טובה להסתכל קדימה. ישנן זוויות הסתכלות רבות על העתיד, כולן מעניינות ורלוונטיות כדי להעריך מה צפוי לנו בשנים הבאות. מתוך מגוון האפשרויות בחרתי להתמקדת בדמוגרפיה ולהעלות שאלות על הקשר האפשרי בינן לבין מגמות בתחום החברה והכלכלה בעולם. נתחיל את הסיפור בחשיבה על רעיון החליפין.

בחליפין של מוצרים ושירותים מתבצעת בין הצדדים לעסקה החלפה בו זמנית של שלושה ערכים – מוצר או שירות, כסף, מידע וידע . מנגנון החלפת המידע בין הצדדים לעסקה (מה הקונה יודע על המוצר או השירות שהוא צפוי לקבל ביחס למידע שבידי המוכר ואיך הוא ישיג מידע רלוונטי שייתן לו כלים במו"מ לקשירת העסקה) הוא זה שמשפיע על אופי עסקת ההחלפה שתיקשר לבסוף בין הצדדים (מה יהיה המחיר והתנאים לביצוע העסקה ואיזה צד ישאיר אצלו חלק גדול יותר מהרווח ).

המפתח אם כן לפתרון השאלה באילו תנאים תיקשר עסקה בין הצדדים טמון במידת היתרון של הצדדים בשליטתם במידע הרלוונטי לעסקה. עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בעידן שלפני ההתפתחות רשת האינטרנט ואמצעי הנגישות הניידים למידע, הנגישות למידע התאפיינה ביתרונות לגודל – ככל שיש לי יותר אמצעים ומשאבים כך אוכל להשיג יתרון במידע על פני המתחרים או הלקוחות, ולשפר את החלק שלי ברווח על חשבון הצד השני.

התרחבות רשת האינטרנט ואמצעי הנגישות הניידים יוצרים מצב חדש שבו ניתן לבטל את היתרון לגודל בנגישות למידע הן במישרין (על ידי כריית מידע מהרשת באמצעות הכלים שהיא מעמידה לרשותינו) והן על ידי העצמה של כוח היחיד באמצעות הרשת החברתית. ביטול היתרון לגודל בנגישות למידע מהווה לדעתי בסיס לשינוי מהותי ביחסי הכוחות בעולם הכלכלי-חברתי בין היחיד (הצרכן/האזרח) לעולם התאגידי והפוליטי (היצרן/השלטון המרכזי) וזאת בתנאי שיהיו מספיק אנשים בעלי יכולת ממשית לנצל את האפשרויות הגלומות ברשת האינטרנט.

האנשים בעלי היכולת הממשית למצות את הפוטנציאל הגלום ברשת האינטרנט

יש הבדל מהותי בין אנשים שגדלים בתקופה שבה מתפתחת פרדיגמה טכנולוגית חדשה לבין אנשים שגדלים כשהפרדיגמה החדשה כבר הבשילה. הראשונים מתעצבים בתקופה שבה הטכנולוגיה היא העיקר בעוד השנייים מתעצבים בתקופה שבה השימושיות היא העיקר והטכנולוגיה עוברת לרקע. כשמפסיקים לחשוב על איך הדברים עובדים ומתחילים לחשוב על איך אני משתמש בדברים לטובתי, נוצרת קפיצת המדרגה. בדיוק כפי שסטיב ג'ובס הבין ויישם באפל בעשור האחרון – הטכנולוגיה עוברת לרקע.

אז מיהם האנשים שעבורם הטכנולוגיה היא משנית והשימושיות היא העיקר? האנשים, שאם יהיו רבים כמוהם בחברה, עשויים לחולל את מהפכת הביזור של הכוח הנובע מנגישות למידע, בין כלל השחקנים בחברה ובכלכלה? לדעתי הפוקוס שלנו צריך להיות בכל מי שגדל אל תוך עידן האינטרנט, כלומר היה בשלבי הילדות הראשונים שלו בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת. אנשי דור המידע. כמובן שעל מנת לחולל שינויים משמעותיים בעולם בו הם חיים, צריכים להתקיים שני תנאים נוספים:

 1. אנשי דור המידע הגיעו לגיל בגרות ו/או נמצאים על סף כניסה לשוק העבודה.
 2. החלק של אנשי דור המידע בכלל האוכלוסיה נעשה משמעותי.

 דור המידע – מגמות בדמוגרפיה העולמית

 על פי ההגדרה והתנאים שצויינו קודם, קבוצת המטרה שלנו – אנשי דור המידע – מוגדרת על ידי ככל מי שנולד מ- 1985 וגילו 15 שנים ויותר. אוכלוסיית העולם מונה כיום כ- 7 מיליארד בני אדם. מאחר ואנו מתעניינים בעיקר באנשים שיש להם השפעה על הפעילות הכלכלית חברתית - קבוצת הייחוס העיקרית מבחינתנו הם בני קבוצת הגיל 15-65 (להלן "האוכלוסייה"). קבוצה זו מונה כיום כ- 4.525 מיליארד בני אדם ברחבי הגלובוס. השפעתו הפוטנציאלית של דור המידע תימדד אם כן ביחס לקבוצה זו.

עד 2020 תגדל האוכלוסייה של בני 15-65 לכ- 5.2 מיליארד בני אדם. בני דור המידע יהוו ב- 2020 כ- 47% מהאוכלוסייה וזאת לעומת 15% בלבד ב- 2005 וכ- 27% כיום. יחד עם זאת, שיעור הילודה בקרב המדינות המתפתחות החלשות (באפריקה, מדינות האיסלאם ומדינות נוספות באסיה ודרום אמריקה) הנו גבוה יחסית ומכאן ששיעור הצעירים באוכלוסייה במקומות אלה גבוה.

לפיכך חשוב למקד את הניתוח באיזורים המפותחים של העולם או המדינות המתפתחות המרכזיות בו. מדוע ? משום ששם נמצא פוטנציאל הכוח הכלכלי חברתי שמסוגל למצות את היתרונות של עולם המידע ולתרגם אותם לשינוי מהותי בחברה ובכלכלה. לשם כך בחרתי לחלק את העולם לשתי קבוצות עיקריות: האיזורים המפותחים (אירופה, צ. אמריקה, יפאן אוסטרליה וניו-זילנד) והאיזורים המתפתחים העיקריים (מדינות ה- BRIC : ברזיל, רוסיה, הודו וסין).

דור המידע ומגמות בכוח הקניה – העולם המפותח והמתפתח במהירות

אוכלוסיית האיזורים המפותחים בעולם מונה כיום כ- 1.1 מיליארד בני אדם (16% מאוכלוסיית העולם) ובמדינות המתפתחות מהר (BRIC) כ- 2.9 מיליארד בני אדם (42%, בעיקר בסין ובהודו). עד 2020 צפוי מספרם של בני דור המידע להגיע לכמיליארד ורבע בני אדם וחלקם בקרב בני 15 עד 65 יגיע לכ- 42% (36% באיזורים המפותחים ו-44% במדינות ה- BRIC).

המשמעות היא שבני דור המידע הופכים בעשור הקרוב לכוח המניע העיקרי בכלכלה ובחברה במדינות המפותחות והמתפתחות במהירות, כאשר במדינות ה- BRIC מגמה זו תתפתח אף מהר יותר. התמונה מתבהרת אף יותר כאשר משקללים את הכוח הכלכלי שמייצגות הקבוצות השונות.

הגורם העיקרי שפועל, בנוסף לקצב הגידול של האוכלוסית, הוא קצב הצמיחה הכלכלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בגידול בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש באיזורים השונים. נראה: בשנת 2005 עמד התמ"ג הממוצע לנפש באיזורים המפותחים על כ- 30 א' $ לעומת כ- 3,000 $ בלבד במדינות ה- BRIC (פי 10). ב- 2010 התמ"ג לנפש עלה לכ- 34 א' $ במפותחות לעומת כמעט 7,000$ במתפתחות (פי 5). קצב הצמיחה המהיר במדינות ה- BRIC ביחס למדינות המפותחות יביא להמשך סגירת הפער בין האיזורים כך שעד 2020 ההערכה שלי היא שהתמ"ג לנפש באיזורים המפותחים יעמוד על כ- 46 א' $ לנפש לעומת כ- 16 א' $ במדינות ה- BRIC (פי 3). אבל אם נשקלל נתונים אלה עם נתוני צמיחת אוכלוסיית דור המידע בכל איזור נקבל אומדן לכוח הכלכלי שייצג דור המידע בעולם המפותח מול העולם המתפתח במהירות. התמונה שמתגלה היא הסטה אדירה של כוח כלכלי על פני הגלובוס, כדלקמן:

כלומר – הכוח הכלכלי של בני דור המידע יגדל בלמעלה מ- 300% בעשור הנוכחי ומרכז הכובד שלו יעבור מהאיזורים המפותחים למדינות המתפתחות במהירות. אבל הכוח הכלכלי של בני דור המידע לא יגיע רק מעצם חלקם באוכלוסיה אלא במיוחד – וזה מה שמעניין אותנו במאמר הנוכחי – בשל השינוי שהם צפויים להביא להקצאת כוח המידע והעברתו מהיצרנים והממשל אל היחיד/הפרט. הדבר יתרחש להערכתי בשלושה ממדים עיקריים:

1. שכלול הכלים לכריית מידע מהרשת (שיפור במנועי החיפוש, כלים – כדוגמאת Google Insights for Search , טכניקות למידול מידע לא מובנה והסקת מסקנות ממנו ועד יישומים של אינטיליגנציה מלאכותית).
2. העצמת כוחו של היחיד באמצעות הרשת החברתית (במיוחד התפתחות התפוצה של שיתופי פעולה חברתיים כדוגמאת Groupon, הגירת הרשת החברתית לתוכן צרכני consumption driven ועוד).
3. הפצת אמצעי הניידות והנגישות למידע בכל מקום ובכל זמן (טלפונים וטאבלטים ניידים לכל, ניצול יישומים מבוססי מיקום, השוואת מחירים בזמן אמת תוך כדי רכישה והפיכת המכשיר הנייד לאמצעי תשלום עד כדי החלפת הכסף הרגיל בכסף דיגיטאלי אלטרנטיבי ).

שינויים בהקצאת כוח המידע – כיווני השפעה בכלכלה ובחברה

בתחילת הדברים תיארתי את מחזור העסקה כהחלפה של שלושה ערכים: מוצר או שירות, כסף ומידע או ידע. הרעיון המרכזי הוא שבעקבות הגברת כוחו היחסי של דור המידע באוכלוסיה תתרחש הסטת יחסי הכוחות בציר המידע מהצד של ספק השירות או המוצר לכיוון הלקוח (היחיד).

השנוי בהקצאת כוח המידע צפוי להחליש את הכוח היחסי של צד ההיצע באינטראקציה עם הלקוח וזאת משום שהכוח שהיה בידי צד ההיצע כתוצאה מניצול יתרונות יחסיים (לגודל) במידע יבוזר בין הפרטים הרבים כתוצאה מהמגמות שתוארו קודם.

מאחר והטיעון העיקרי כאן סובב סביב ציר החלפת המידע בתהליך קשירת העסקה, מי שעשוי להיות מושפע מכך בצורה הרבה ביותר הם אותם סקטורים אשר ציר זה מהווה משקל מרכזי בכוח השוק הנוכחי שלהם מול המתחרים והלקוחות.


בתחום העסקי אני מזהה שני מגזרים מרכזיים:

1. סקטור השירותים (ובמיוחד תחום השירותים הפיננסיים ושירותי המידע [ תקשורת])
2. סקטור המסחר (ובמיוחד מסחר במוצרים בני השוואה שאינם מחייבים התאמה אישית ללקוח)

האיומים על סקטורים אלה עלולים להגיע משני כיוונים. מצד אחד הכוח יעבור לצרכנים שיוכלו לשפר את עמדת המיקוח שלהם מול המציעים. מצד שני, היתרון למידע שנוצר אצלם באמצעות השקעות רבות בנכסים קבועים (טכנולוגיות מידע ו/או רשת קמעונאית בעלת נוכחות פיסית) עלול להפוך לחיסרון שיאפשר למתחרים חדשים להיכנס לשוק ולהציע מערך שירותים ומוצרים שמתאים יותר לדור המידע ולצרכיו, ובמחיר נמוך יותר. להערכתי ארגונים שלא יבינו זאת ולא ישכילו להמציא את עצמם מחדש מתוך הבנה של המגמות הללו והתאמתם לעידן של דור המידע עלולים להתקל באתגר הישרדות קשה בטווח של 10 שנים הבאות. חלקם, למשל בעולם התקשורת, כבר מרגישים את השפעות השינוי הזה כיום.

במרחב החברתי/ציבורי אני מזהה איום על מערכות ושיטות הממשל הנוכחיות (בהתייחס למדינות הדמוקרטיות). כיום מערכות אלה מתבססות על תהליך לא רציף של בחירה דמוקרטית כאשר בין לבין השלטון המרכזי מנהל את חיי האזרחים ללא יכולת התערבות שלהם ועם רמת שקיפות נמוכה (פער מידע). עם המשך התפתחות האינטרנט והתעצמות כוחו של דור המידע, פערים אלה יצטמצמו ואנשים ירצו לדעת ולהשפיע באופן רציף יותר. תופעת המחאות והמהפכות שראינו ב- 2011 היוו רק פתיח למה שעלול להתרחש כשבני דור המידע יגיעו למסה קריטית בתוך כמה שנים. הסכנה שאני רואה כאן היא בכך שהמנהיגות, שמייצגת את הדור הקודם לדור המידע, תתקשה להבין את המגמות הללו וכתוצאה מכך תגיב באיחור ורק לאחר שהמשברים ילכו ויתכפו ועוצמתם תגבר עד כדי סכנת ערעור היציבות בחלק מהמקומות. וכמובן שלצד כל אלה, כל הסקטורים בעולם הכלכלי והעסקי חייבים להפנים את המעבר של מרכז הכובד הכלכלי אל עבר המדינות המתפתחות ואל עבר צרכני דור המידע באיזורים הללו.

 צחי פרנקוביץ
1 בינואר 2012

עננים מתקדרים מעל שמי אירופה

משבר חובות המדינות, עליו כתבתי בחודש יולי האחרון , מציב סימני שאלה רבים ביחס לתוואי שבו צועדת יבשת אירופה והכלכלה הגולבלית בכלל. ביחס לאירופה, שאלת פתרון משבר החובות של המדינות נקשרת באחרונה בשאלות לגבי עתיד האיחוד המוניטארי ביבשת .

לפני כשנתיים ביקרתי ב- ECB (הבנק המרכזי האירופאי). באחת מארוחות הצהריים העליתי בפני מארחיי שאלה בנוגע לקביעת הריבית ויעד האינפלציה ברמה הכלל אירופאית. בפרט עניין אותי לשמוע את דעתם באשר למידת האפקטיביות של ניהול מדיניות מרכזית בקרב מדינות שעשויות להיות מאוד שונות בפרמטרים החברתיים-כלכליים שלהן. הסכמנו בינינו שמדיניות כזאת יכולה להצליח בטווח הארוך בהתקיים תנאי הכרחי מרכזי, והוא: התכנסות בפועל של המדינות לשיווי משקל שבו התנאים הבסיסיים בין המדינות דומים – התכנסות שמחייבת תנועה חופשית של עבודה, הון, סחורות ושירותים בין השווקים השונים ביבשת. לשאלתי האם באמת עובדים מיוון ואיטליה יעברו לחיות בגרמניה משום ששם יש עבודה ומשלמים שכר גבוה יותר, התשובה שלהם הייתה יותר מספקנית.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעוררה אצלי התהייה האם האיחוד המוניטארי באירופה הוא בר קיימא? נזכרתי שוב בשיחה ההיא לפני כחודשיים, כאשר בפגישה עם אחד מעמיתי התחלנו לדבר על הסיכוי של האיחוד המוניטארי לשרוד את המשבר הנוכחי. דיברנו על מאזן החובות ביבשת ועל התפתחויות במאזני הסחורות והשירותים בין המדינות ובמיוחד על הסיבות האפשריות למוטיבציה החזקה של גרמניה לשמור על האיחוד. לאחר אותה פגישה הלכתי לבדוק נתונים מסויימים על אירופה, אותם אציג בהמשך, ואשר לאחריהם התחזקה בי עוד יותר התובנה שמאוד ייתכן ואין קיימות ארוכת טווח לאיחוד המוניטארי.

האם עננים של פירוק האיחוד המוניטארי מתקדרים מעל שמי אירופה? האם תהליך כזה הוא בהכרח רע לכלכלה האירופאית והעולמית? ואם יהיה פירוק, מי ייצא ומי יישאר?

מי הרוויח ומי הפסיד מאז האיחוד המוניטארי בינואר 1999

התוצר המקומי הגולמי לנפש הוא מדד מקובל להתפתחות הכלכלית של משק . אם כך, זיהוי של פערים בין התמ"ג לנפש לפני ואחרי האיחוד המוניטארי עשוי להוות אינדיקאטור ראשון לשאלה מי הרוויח ומי הפסיד לאחר האיחוד המוניטארי? האם המרוויחים הם אלה שנלחמים על שימור האיחוד המוניטארי והאם המפסידים הם אלה שכורעים תחת נטל חובות מאיים? בואו נראה........

מבין 12 המדינות שנבדקו (11 המדינות שהקימו את הגוש ב- 1999 + יוון שהצטרפה ב- 2001) , המדינות שהרוויחו לאחר האיחוד (התמ"ג לנפש לאחר האיחוד צומח מהר יותר מאשר לפניו – חץ ירוק כלפי מעלה באיור) הן גרמניה, בלגיה, צרפת, לוקסמבורג, הולנד ואוסטריה (בהמשך נכנה אותן "המדינות המרוויחות") בעוד הצמיחה הממוצעת לנפש באירלנד, יוון, ספרד, איטליה, פורטוגל ופינלנד פחתה לאחר הצטרפותן לאיחוד (בהמשך – "המדינות המפסידות") . רגע, זה נשמע מוכר – מדינות ה- PIIGS .......... אבל איך האטה בקצב הצמיחה הכלכלית קשורה להתפתחות בעיית חוב במדינות המפסידות? הרי על פי הסטטיסטיקה הרשמית של אותן מדינות הן המשיכו לצמוח – רק בקצב איטי יותר. עוד מעט אגיע לזה. אבל לפני כן, בואו ננסה להעמיד במבחן את הנחת הבסיס שעליה הסכמתי עם עמיתי מה- ECB (בתחילת המאמר) בנוגע להתכנסות תנאי הבסיס של מדינות הגוש. לשם כך בחנתי שני אינדיקאטורים מרכזיים – שיעור האבטלה וקצב האינפלציה במדינות הגוש.

שיעור האבטלה במדינות הגוש – התכנסות והתבדרות

הנתונים של מדינות הגוש מלמדים אותנו ששיעור האבטלה במדינות המפסידות (הקו האדום הבולט באיור) הלכו והתכנסו לשיעור האבטלה של המדינות המרוויחות (הקו הירוק), וזאת עד להתפרצות המשבר הגלובלי של 2007.

עם זאת, מגמת ההתכנסות לשיעור האבטלה של המדינות הרוויחות החלה עוד הרבה לפני ההצטרפות לאיחוד המוניטארי ועם פרוץ המשבר הגלובאלי שיעור האבטלה של המדינות המפסידות עלה בחדות בעוד שיעור האבטלה של המדינות המרוויחות נע ביציבות סביב 6% לערך, לאורך כל התקופה. האם המדינית המוניטארית האחידה הועילה בתקופה אחת (99- 2006) והזיקה באחרת (מ- 2007)? או שאולי יש כאן גורם מתווך אחר שפועל?

כאמור, בדקתי אינדיקאטור נוסף לצורך העמדת המערכת האירופאית במבחן ההתכנסות לתנאי יסוד דומים – שיעור האינפלציה במדינות השונות.

שיעור האינפלציה במדינות הגוש – האם יש קשר בין צמיחה לאינפלציה?

היעד של ה- ECB הוא ששיעור האינפלציה הממוצע בגוש האירו (Harmonised Index of Consumer Prices (HICP)) לא יעלה על 2% לשנה. במצב של התכנסות תנאי יסוד בסיסיים, בוודאי שהיינו מצפים ששיעור האינפלציה במדינות הגוש יתכנס לרמה דומה, קרוב אבל מתחת ליעד של ה- ECB. הציפייה להתכנסות כזאת, למשל בהשוואה לשיעור האבטלה, מתחזקת משני טעמים: האחד, מן הטעם הפשוט שזה יעד המדיניות של ה- ECB. והשני, מן הטעם שרמות המחירים צפויות להתכנס במצב של שוק פתוח ומטבע אחיד.

מפתיע אם כן לגלות שהדברים אינם כה ברורים. ראשית, לאורך השנים שלאחר האיחוד יש שונות רבה בשיעורי האינפלציה השנתיים בין מדינות הגוש. ושנית, השונות היא גם סביב רמת היעד, כאשר מבין המדינות המרוויחות, לגרמניה, צרפת ואוסטריה אינפלציה נמוכה מהיעד בעוד שבמדינות המפסידות נמצאות יוון, ספרד, אירלנד ופורטוגל עם שיעורי אינפלציה גבוהים יחסית.

זה קצת מוזר – מדינות שצומחות מהר לאחר האיחוד ניהנות מיציבות תעסוקתית ויציבות מחירים בעוד שמדינות שצומחות לאט יותר לאחר האיחוד, סובלות מאי יציבות תעסוקתית ושיעורי אינפלציה גבוהים יחסית. אז מה קורה כאן, והאם ניתן לקשור את זה לאיחוד המוניטארי עצמו?

שוק אירופי סגור

משבר החובות באירופה חשף שתי עובדות מרכזיות: האחת, שבעיית החוב איננה נחלת הכלל אלא מתרכזת במספר מדינות אשר אנו כבר מכירים בכינוי "המדינות המפסידות". השנייה, שמרבית המימון של החובות למדינות הגוש הגיע מתוך בנקים ב"מדינות המרוויחות" בגוש (בנקים גרמנים שמלווים לממשלת יוון, בנקים צרפתים המלווים לממשלת איטליה וכד'). מהו, אם כן, החוט המקשר בין הדברים? המשק האירופאי בכלל ומדינות גוש האירו בפרט הנו משק סגור יחסית. המשמעות היא שרוב הסחר בין מדינות מתרחש בתוך הגוש ולא בינו ובין העולם שמחוץ לגוש. במצב כזה, אם מדינה אחת צוברת עודף והשנייה צוברת חוב, הגורם המקשר הנגדי יהיה חוסר איזון במאזן התשלומים. כמו שאומרים – תמונה אחת שווה אלף מלים.....

הסיפור של אירופה או מדוע האיחוד המוניטארי הנוכחי איננו בר קיימא?

התוצאה המיידית הראשונה של כניסה לאיחוד המוניטארי הייתה מעבר של כל המדינות למטבע אחיד. לעיתים שוכחים אבל המעבר למבטע אחיד ביטל דה פקטו את שוק מטבע החוץ הפנים אירופי. יש לזכור ששערי החליפין בין מטבעות נועדו לאזן בין עודפי ביקוש והיצע של מטבע חוץ בכל מדינה – עודפים שנגזרים בטווח הארוך מהעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים.

במדינה בה מתקיים לאורך זמן עודף בחשבון השוטף (כמו בישראל בשנים האחרונות ועד לאחרונה), נוצר עודף מט"ח אשר גורם ללחצי ייסוף של המטבע המקומי. התחזקות המטבע המקומי מקטין את כדאיות הייצוא ומגדיל את כדאיות הייבוא למדינה (בהנחה שכל יתר התנאים שווים), בתהליך שבתורו מחליש את לחצי הייסוף, וחוזר חלילה.

מה קרה באירופה? האיחוד המוניטארי ביטל את מנגנון שער החליפין. המשמעות היא שמדינות עם עודף סחר יכולות להמשיך ולהגדיל את עודף הסחר מבלי שתהיה לכך השפעה על הערך היחסי של המטבע המקומי ולכן על כדאיות הייצוא מהן! ומנגד, מדינות עם גירעון בסחר החוץ שלהן לא יחוו פיחות של ערך המטבע המקומי, פיחות אשר שוחק את כוח הקנייה שלהן מחו"ל. היעדרו של מנגנון כזה בעולם כלכלי שמכיל חוסר אחידות בסיסי בין הכלכלות שפועלות בו, מביא לעיוות מתמשך שבה לידי ביטוי בגידול בעודף בחלק מהמדינות לעומת גידול בגירעון במדינות אחרות – כפי שראינו היטב באיור האחרון. כך יכלו היוונים, האיטלקים, הספרדים, האירים והפורטוגלים לנהוג כאילו יש להם מטבע חזק ולהגדיל את הצריכה המקומית וזאת למרות שהלכו וצברו גירעון פיננסי.

מהצד השני - גרמניה, שהיא ללא ספק הנהנית העיקרית מהאיחוד המוניטארי.

לאורך זמן, עודפים וגירעונות במאזן התשלומים נוצרים בשל יתרונות יחסיים של המדינות. נדמה לי שהתמונה האירופית המוצגת כאן משקפת "מצב טבע" בו לכלכלות כמו גרמניה, הולנד ואוסטריה יש יתרונות יחסיים במוצרים ושירותים בעלי ערך מוסף גבוה יחסית לכלכלות האחרות (לדוגמא - ייצוא של מכוניות BMW מגרמניה מול יבוא שירותי תיירות מאיטליה). מכיוון שזה "מצב הטבע", הוא מכיל בתוכו מרכיב בסיסי של חוסר איזון ויכולת התכנסות ומהווה גורם מתמיד של אי יציבות של הגוש. כלומר – גם אם ימצאו פתרון באמצעות מחיקת חובות, העברות חד צדדיות, הקלות ועוד, מכיוון שכל אלה לא יפתרו את חוסר האיזון הבסיסי בין הכלכלות באירופה, יש לצפות שבתוך כמה שנים נחזור למצב שיש לנו היום. המסקנה שלי היא שמדובר בשיווי משקל לא יציב בטווח הארוך.

איך ניתן לייצב את הגוש בטווח הארוך ?

ההערכה שלי שהדבר בר השגה, אבל בתנאי שהגוש יתארגן מחדש בהרכב אשר מבטא יתר דמיוןבתנאי הבסיס בין המדינות . כך, על פי ביצועי העשור הראשון של הגוש, נדמה שיוון, ספרד, פורטוגל ואפילו איטליה, היה מוטב להן ולכלכלה הגלובאלית, אילו לא היו נכנסות לתוך גוש האירו. מכיוון שההסתכלות צריכה להיות ארוכת טווח אל תוך העתיד – ההערכה שלי שבניית תהליך מתוכנן וארוך טווח של יציאת מדינות אלה (או חלקן) מהגוש יכולה להתבצע ללא זעזועים משמעותיים (גיבוש האיחוד המוניטארי התבצע על פני תקופה של למעלה מ- 5 שנים).

האם גיבוש כללים פיסקאליים אחידים, אכיפה וניהול מרכזי של המדינוית הכלכלית, יכול להוות פתרון יציב לאורך זמן? אני מתקשה להאמין בכך, בדיוק מהסיבה שהאיחוד המוניטארי לא הצליח. המדינות החברות בגוש שונות מדי, בעלות תרבות, שפה והיסטוריה משהלן ולכן קשה לראות כיצד ניהול מרכזי של כלכלת הגוש יכולה להתגבר על הבדלים אלה.

וקטנה לסיום – הבנק המרכזי של אירופה ממוקם בפרנקפורט, גרמניה. כשהקימו את הארגון הוחלט שהעובדים והמנהלים בו יגיעו מכל המדינות החברות באיחוד המוניטארי. מייד התעוררה בעיה – באיזו שפה ידברו? שפת הדיבור היא נושא רגיש באירופה ולכן הוחלט על נייטרליות בשפה. וכך נקבע שהשפה הרשמית של ה- ECB היא אנגלית (אגב – אנגליה איננה חברה בגוש!). המשמעות היא שבבנק המרכזי של אירופה, אחד הארגונים החשובים ביותר בכלכלה עולמית, מדברים וכותבים בשפה שאיננה שפת האם של כמעט כל העובדים והמנהלים בבנק......

בתקווה לעולם טוב ויציב יותר 


 צחי פרנקוביץ

העם רוצה צדק חברתי - הרצאה לתלמידים

המאבק החברתי של קיץ 2011 עבר לשלב השלישי שלו – לדיון ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, וזאת לאחר שלב המחאה ושלב הועדה (טרכטנברג). התחושה הכללית היא שעכשיו מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לפעול ולבצע שינויים בכיוון שאליו מכוונת המחאה החברתית.

בהרצאה שלי אתייחס לשני היבטים עיקריים הקשורים לתהליך שעוברת החברה בישראל:
 1. ראשית אתייחס לדרך להשגת השינוי כפי שנצפתה עד עתה והדילמות העולות ממנה.
 2. ולאחר מכן אתייחס למספר עקרונות שלדעתי חשוב להגן עליהם כשמדברים על פתרונות.

לפני שאתחיל, אני חייב להתייחס לתגובות של גופי המחאה ויועציהם מייד עם פרסום דו"ח ועדת טרכטנברג לפני כשבוע: בין אם מסכימים ובין אם מתנגדים לועדת טרכטנברג ומסקנותיה, ההתנפלות הספונטינית על הועדה מייד עם פרסום המסקנות מעידה על לפחות דבר אחד שהחברה בכללותה, ומנהיגי המחאה בפרט, עדיין לוקים בו – דרך ארץ, פרגון, כבוד והערכה לאנשים שמנסים לתרום ועושים את זה בעבודה מאומצת וקשה.

אני מצפה שהישראלים החדשים ישנו את מנהגם לא רק כאשר הם באים בדרישות למדינה אלא גם כשהם מתייחסים למה שאחרים עושים (או מנסים לעשות) למענם. איפה התודה וההערכה להשקעה והמחויבות של אנשי הצוות שעמלו כדי להגיע למטרה בלתי אפשרית? מדוע ההתנפלות הספונטנית, עוד לפני שקראתם ולמדתם את ההמלצות? המחאה עוסקת בשינוי חברתי אבל מחייבת גם שינוי תרבותי; בתרבות השיח, בסובלנות שלנו כלפי אחרים, בכיבוד דרכם ומאמציהם. כל זה אינו סותר את העובדה שניתן ואף חובה לקרוא את הדו"ח באופן ביקורתי, ללמוד את החומר, לגבש עמדה ואם היא תהיה שונה, להעביר ביקורת עניינית, נוקבת ואפקטיבית.

ועכשיו לנושא עצמו.
( John Stuart Mill (20 May 1806 – 8 May 1873 היה כלכלן ופילוסוף פוליטי בן המאה ה- 19. מסוף המאה ה- 18 עסקו פילוסופים פוליטיים רבים בשאלה כיצד צריכה להיראות מדינת הלאום ומהי שיטת המשטר המתאימה ביותר. הפילוסופים באירופה נשאו עיניים לנעשה בארה"ב ולדמוקרטיה המפתחת שם אבל ההתלבטות הייתה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית העדיפה? John Stuart Mill תמך אף הוא בגישה הפלורליסטית הדמוקרטית אבל הטרידה אותו השאלה הבאה – האם כל אחד, ללא קשר ליכולותיו, השכלתו וניסיונו, יכול וצריך להשפיע באותה מידה? המסקנה שלו הייתה שלמרות שלכולם צריכה להיות זכות ההשפעה, למשכילים ולמנוסים יותר יהיו זכויות הצבעה עדיפות על כל היתר. מדובר בשאלה עמוקה ורצינית באשר לאפשרות שבחירת ההמונים עלולה להיות נחותה באיכותה על בחירה שלוקחת בחשבון את היכולות היחסיות של פרטים שונים בחברה לנתח ולקבל החלטות.

מן העבר השני, בשנת 2004 פרסם James Surowiecki את ספרו " The Wisdom of Crowds: Why the Many Are Smarter Than the Few and How Collective Wisdom Shapes Business, Economies, Societies and Nations. הרעיון המרכזי הוא שצבירת הידע של הקבוצה כולה מובילה להחלטות טובות יותר מכפי שיוכלו להתקבל על ידי יחידים בקבוצה. אם כן, הגישה של "חוכמת ההמונים" נמצאת בעבר השני של תפיסת קבלת ההחלטות בחברה.

 כשחושבים על שתי הגישות הללו, מצד אחד הרעיון שמומחים יודעים יותר טוב מול הרעיון שחוכמת ההמון תביא להחלטות טובות יותר, זה קצת כמו לשים את הדמוקרטיה האתונאית (שבה העם מתכנס בכיכר העיר ומקבל החלטות) מול ועדת המומחים (למשל ועדת טרכטנברג) שמתבקשת להחליט בשביל העם.

 אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה היום היא לא זה ולא זה – בשיטה הנהוגה בישראל מפלגות בוחרות נציגים, אנו בוחרים מפלגות, והנציגים של המפלגות הנבחרות בוחרים ממשלה. הממשלה נועדה למשול עד מערכת הבחירות הבאה בהתאם לפשרה שאליה הגיעו נציגי המפלגות המרכיבות את הממשלה – פשרה בין מצעי המפלגות השונות. זוהי הכרעה ערכית דה-פקטו של הציבור בישראל. הכרעה ביחס לשאלה מהי השיטה הדמוקרטית הרצויה וביחס לשאלה מהי מערכת הערכים שעל פיה הממשלה הנבחרת צריכה להנהיג אותנו!

 המחאה החברתית בישראל באה מלמטה ומנסה למעשה לחולל שינוי שלא במסגרת ההליך הדמוקרטי הרגיל (אבל אנחנו לא באתונה). מצד שני גם הממשלה שמגיעה לאותן שאלות מלמעלה, מעבירה את ההכרעה למומחים (אבל לא החלטנו על שלטון של מומחים). לכן יש לי בעיה עקרונית עם שתי מגמות במחאה הנוכחית:

1. מצד הציבור – ההימנעות שלהם מלדבר פוליטיקה, כלומר לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי הנהוגים. אני לא מאמין שיש דבר כזה. לדעתי הגישה הזאת מחלישה את העמדה שלהם שכן היא מסתירה את המהות האמיתית – מדובר במאבק פוליטי שנוגע לקשת רחבה של סוגיות, מעבר להיבט החברתי – כלכלי גרידא.
2. מצד הממשלה – שמתחמקת מדיון והכרעה באמצעות הניסיון להעביר את ההחלטה לועדה של מומחים שיחליטו בשבילנו. גם זה לא עקבי עם כללי המשחק הדמוקרטי שאמורים להתקיים כאן. 

נדמה לי שהמציאות המתהווה לאחר הגשת ההמלצות, הגם שמוקדם להסיק מסקנות לגביה, מראה לנו שבסופו של דבר הנטייה של המערכת תהיה להחזיר את הדיון למגרש הפוליטי, שם ראוי לו שיתקיים.

 עכשיו אעבור למספר עקרונות שלדעתי שצריך לוודא את שמירתם כשמתכננים את צעדי השינוי:

1. צדק חברתי הוא צדק לכולם – אסור לשכוח שכוח מניע עיקרי בחברה הם האנשים האיכותיים, היצירתיים, היזמים והמשכילים שתורמים לקידמה הכלכלית חברתית. צדק חברתי זה לתגמל אנשים אלה יותר מאשר אחרים שתורמים פחות. החלוקה חייבת לקחת בחשבון את התרומה. פגיעה בעיקרון הזה בשם ערך תיאורטי של שוויון מוחלט, תפגע בסוף בכולם שכן תפחית את המוטיבציה של המוכשרים ביותר להוביל, לפתח ולייצר!
2. צדק חברתי הוא לא תחנה לתפיסת טרמפים – החברה צריכה לדאוג לחבריה אשר נסיבות חייהם לא אפשרו להם חיים של כבוד, הישגים ושגשוג. אבל צריך להיזהר מהטרמפיסטים – אלה שינסו לתפוס טרמפ וליהנות מהפירות מבלי שעשו מאמץ למצות את ההזדמנות ואת הפוטנציאל שלהם.
3. העוגה מוגבלת ואי אפשר לחלק היום על חשבון העתיד ללא גבול – בסוף מישהו ייקרא לשלם את החשבון. מדינות כמו אירלנד, יוון, ארה"ב, איטליה, ספרד ואחרות גוררות היום את העולם למשבר כלכלי חריף בגלל חוסר אחריות בתחום הזה. לכן צדק חברתי צריך לשאוף להגדלה של סך העוגה הלאומית (כדי שיהיה יותר ממה לחלק) לא פחות מאשר לדאוג לאופן חלוקתה של העוגה שכבר קיימת.
4. אנו חלק מהעולם – אם ניצור כאן מצב שהוא שונה מהותית ממה שקורה בעולם שעמו אנו מתחרים, אנו עלולים לפגוע בכושר התחרות שלנו וכך נוביל להקטנה של סך העוגה הלאומית. צריך להיזהר מכך.
5. בכל שינוי, המיקוד צריך להיות בשיפור האפשרויות של כל פרט בחברה למצות את הפוטנציאל שלו > הכי חשוב זה לעודד ולתמוך בבסיס שכל אחד זכאי לו על מנת למקסם את הסיכויים שלו להגיע הכי רחוק בדרך שבה הוא בחר ללכת.
6. אנו חברה הטרוגנית > לא כל מה שמתאים לי מתאים לחברי. לכן צריך מאוד להיזהר כשמדברים בשם כולם. זה כמעט תמיד לא באמת נכון!
7. ולבסוף – סוף מעשה במחשבה תחילה. לא למהר > צריך לתת לתהליך זמן כדי שלא נתעורר בעוד 5 שנים ונצטער על שלא גילינו סבלנות. 

                                                                                                                                           צחי פרנקוביץ

הרצאה בפני תלמידי החטיבה העליונה בתיכון רבין, מזכרת בתיה - במסגרת ערב דיוני שולחן עגול על המחאה החברתית